מעט ירק עוד נשאר בשדות אחרי הברד. בארמון כבר נשמעים קולות של עבדים המבקשים ממלכם לשלח את האנשים, אך פרעה עדיין מנסה לקבוע מי ילך ומי יישאר. ובבתי ישראל מתקרב לילה אחר מכל הלילות: שה יוכן לסעודה, דם יינתן על הפתח, ונעליים יינעלו עוד לפני שנפתחת הדרך.
משה נשלח שוב אל פרעה, והפעם נאמר גם שהאותות עתידים להיספר באוזני הבנים והנכדים. הוא ואהרן שואלים את המלך עד מתי יסרב להיכנע, ומזהירים שארבה יכסה את הארץ ויאכל את מה שהברד השאיר. לאחר צאתם פונים עבדי פרעה אל מלכם. הם רואים את האובדן ושואלים עד מתי האיש יהיה להם למוקש; בעיניהם הגיע הזמן לשלח את האנשים, שהרי מצרים אובדת.
משה ואהרן מוחזרים אל הארמון, ופרעה שואל מי ילך. משה משיב שכולם יצאו: צעירים וזקנים, בנים ובנות, צאן ובקר. המלך מסכים לשלוח את הגברים בלבד, והשניים מגורשים מלפניו. רוח מזרחית מביאה ארבה, והוא מכסה את פני הארץ ומכלה את הצמחייה שנותרה. פרעה ממהר להודות בחטא ולבקש הסרה של המכה. משה מתפלל, ורוח חזקה נושאת את הארבה אל ים סוף. ההקלה שוב אינה נעשית ליציאה; לב פרעה מתחזק והוא אינו משלח את ישראל.
משה נוטה את ידו אל השמים וחושך כבד יורד על מצרים. במשך שלושה ימים האנשים אינם רואים זה את זה ואינם קמים ממקומם, ואילו לבני ישראל יש אור במושבותיהם. פרעה קורא למשה ומציע פשרה נוספת: גם הטף יוכל לצאת, אבל הצאן והבקר יישארו. משה משיב שהמקנה נדרש לעבודת ה׳ ושלא תישאר פרסה. אין בידם לדעת מראש מה יידרש מהם, ולכן אינם יכולים להשאיר את בעלי החיים בידי המלך.
העימות מסתיים באיום של פרעה שלא יוסיף משה לראות את פניו. משה משיב בהתאם, אך לפני שהפרידה נשלמת נמסר האיום האחרון: בחצות ימות כל בכור בארץ מצרים, מן הבכור בבית המלך ועד הבכור שבבית השפחה, וגם בכורי הבהמה. צעקה גדולה תעלה במצרים, ואילו בישראל תהיה הבחנה. משה מודיע שעבדי פרעה עתידים לבוא ולבקש מן העם לצאת. הוא יוצא מעם המלך בחרי אף. ה׳ מודיע שהמכה האחרונה תביא לגירוש ישראל, והעם מונחה לבקש כלי כסף וזהב מן המצרים.
בבתי ישראל מתחילה הכנה שאינה דומה להכנתה של ארוחה רגילה. החודש הזה יהיה ראשון לחודשים. בעשור לו ייקח כל בית אב שה, ואם הבית קטן מדי לאכילתו יצטרף לשכן הקרוב. יספרו את האוכלים ויכינו לכל אחד את חלקו. השה התמים יישמר עד יום הארבעה עשר. לעת ערב תשחט אותו העדה, ומדמו יינתן על שתי מזוזות הפתח ועל המשקוף. המקום שבו נכנסו ויצאו בכל יום יקבל באותו לילה סימן חדש.
הארוחה עצמה נקבעת לפרטיה: בשר צלוי באש, מצות ומרורים. לא יאכלוהו נא או מבושל במים, ומה שיישאר עד הבוקר יישרף. האוכלים יהיו חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם, מוכנים לצאת בחיפזון. באותו לילה יעבור ה׳ בארץ מצרים ויכה את הבכורות, והדם יהיה אות על בתי ישראל. אחרי שנים שבהן המלך קבע את עבודתם ואת תנועתם, בני ישראל מקבלים הוראות להכין את בתיהם ואת גופם לשעה שבה יתחיל מסע אחר.
הלילה העתיד לבוא נמסר כבר עתה כיום זיכרון לדורות. במשך שבעה ימים יאכלו מצות, והחמץ יוסר מן הבתים. היום הראשון והיום השביעי יהיו ימי מקרא קודש, שבהם לא תיעשה מלאכה, מלבד הכנת האוכל הנדרשת. גבולות הזמן מדויקים: מן הערב של ארבעה עשר בחודש ועד ערב עשרים ואחד. היציאה אינה עתידה להישאר זיכרון פרטי של מי שנכחו בה; היא מקבלת צורה שחוזרת בלוח השנה.
משה קורא לזקנים. הם ייקחו אגודת אזוב, יטבלו בדם שבסף ויגיעו אותו אל המשקוף ואל המזוזות. באותו לילה יישארו כולם בפנים עד הבוקר. גם בארץ שאליה יגיעו ישמרו את העבודה הזאת. הילדים ישאלו מה העבודה הזאת להם, והמבוגרים ישיבו על הבתים שניצלו בלילה שבו הוכתה מצרים. העם שומע, קוד ומשתחווה. אחר כך האנשים הולכים לעשות. באוהלים ובבתים מתחילה ההכנה: מה שנאמר באוזני הזקנים צריך להגיע עתה אל כל משפחה, אל השה, אל הסעודה ואל פתח הבית.
בחצות מכה ה׳ את בכורי מצרים, מבכור פרעה ועד בכור השבוי שבבית הבור, וכן את בכורי הבהמות. פרעה קם בלילה, וגם עבדיו וכל מצרים. צעקה גדולה עולה בארץ. המלך קורא למשה ולאהרן ומורה להם לצאת עם בני ישראל ולעבוד את ה׳ כפי שביקשו. גם הצאן והבקר יכולים לצאת, והוא אף מבקש שיברכו אותו. המצרים דוחקים בעם למהר, מתוך פחד מפני מוות נוסף.
בני ישראל נושאים את הבצק לפני שהחמיץ, וכלי הלישה כרוכים בבגדיהם על שכמם. כסף, זהב ושמלות נמסרים להם מן המצרים. מרעמסס הם יוצאים לסוכות, כשש מאות אלף גברים רגליים מלבד הטף; עמם ערב רב וצאן ובקר רבים. אין שהות להמתין ללחם תפוח. מן הבצק שבידיהם הם אופים עוגות מצות, וגם צידה אחרת לא הספיקו להכין. שנות הישיבה הארוכות במצרים מגיעות לקצן ביום היציאה הזה. הלילה שבו נשמרו בתיהם יהיה מעתה ליל שימורים לדורות, אבל עכשיו עוד מוטלים המשאות על הכתפיים, והמשפחות עושות את צעדיהן הראשונים בדרך.
לאחר תיאור היציאה באים דינים נוספים של קרבן הפסח. נקבע מי יכול להשתתף באכילתו, כיצד מצטרף עבד שנימול, ומה נדרש מן הגר המבקש לעשות פסח. הפסח נאכל בבית אחד, אין מוציאים מן הבשר החוצה ואין שוברים בו עצם. כל עדת ישראל מצווה לעשותו. לצד גבולות ההשתתפות נמסר גם עיקרון של תורה אחת לאזרח ולגר המצטרף בתנאים שנקבעו.
גם בהמשך הדרך, כשישובו לחגוג, לא ייאכל הפסח כחלקים מפוזרים בלי בית ובלי חבורה. אדם יישב עם האוכלים שנמנו עמו, הבשר יישאר בפנים והעצם לא תישבר. מי שבא להצטרף יידע כיצד להצטרף, והדין יהיה אחד לאזרח ולגר. בני ישראל עושים כפי שנצטוו משה ואהרן. הם הכינו, שחטו ואכלו בתוך הבתים; עתה ה׳ מוציא אותם על צבאותם. מאחוריהם נשאר הלילה, ולפניהם נפתחת הדרך, אך את סדר הסעודה הזאת יישאו עמם גם למקום שאליו יגיעו.
משה מצווה לקדש לה׳ כל בכור באדם ובבהמה, ובהמשך הוא שב ומדבר אל העם על זכירת יום היציאה מבית העבדים. כאשר יגיעו לארץ המובטחת ישמרו בחודש האביב את שבעת ימי המצות. החמץ לא ייראה בגבולם, וביום החג יספר האב לבנו על מה שעשה ה׳ ביציאתו ממצרים. הזיכרון מתואר גם כאות על היד וכזיכרון בין העיניים, כדי שתורת ה׳ תהיה בפיו של האדם.
בבוא הימים ייוולד בכור בבית, או תמליט בהמה את ולדה הראשון, וגם אז תחזור מצרים אל הזיכרון. בכור בהמה טהורה יוקדש לה׳, בכור חמור ייפדה בשה ואם לא ייפדה ייערף, ובכור אדם ייפדה. בן ישאל על המעשה, והאב ישיב על המלך שסירב לשלח, על הבכורות שהוכו ועל ישראל שיצאו ביד חזקה. אותה תשובה תחבר את לידת הילד החדש אל הלילה הקדום. כשהחיים כבר יתנהלו בארץ אחרת, כשלא יעמוד נוגש מחוץ לבית, עדיין יישמע בתוכו סיפור הדרך מבית העבדים.
בסוף הפרשה
העם יצא ממצרים, אך עדיין לא הגיע אל מקום מנוחה. בידיו מצות, עמו משפחות ומקנה, ובזיכרונו לילה של פחד ושל הצלה. מעבר לגבול מחכים הים והמדבר, ושם תתחיל ההתמודדות עם החיים שאחרי היציאה.
המשא ומתן עם פרעה נעשה מדויק יותר ויותר. בתחילה הוא מוכן לדבר על יציאת גברים; בהמשך הוא מסכים גם לטף, אבל מבקש להשאיר את המקנה. משה עומד על יציאה של ציבור שלם. רשימת הצעירים, הזקנים, הבנים והבנות אינה פרט טכני: היא קובעת שהחג אינו נחלתה של קבוצת עובדים מסוימת, אלא מעשה של כל המשפחות.
השארת הילדים או בעלי החיים הייתה משאירה חלק מן החיים בידי המלך. זהו הסבר העולה מן הפשרות שהוא מציע, גם בלי לייחס לו מחשבות שלא נאמרו. כל פשרה מציבה גבול אחר לחירות: מי יוכל לנוע ומה יצטרך להישאר מאחור.
עבדי פרעה מבינים לפניו שמצרים אובדת. עם זאת, גם פנייתם אינה מביאה מיד להסכמה ליציאה המלאה. המתח בפרק אינו רק בין משה לפרעה, אלא גם בין המציאות המשתנה בארץ לבין ניסיונו של המלך להמשיך ולקבוע את תנאי התנועה של אחרים. הסירוב להשאיר פרסה חותם את השלב הזה של המשא ומתן.
האזהרה על הבכורות מציינת את הקצוות של החברה המצרית: בית המלך, בית השפחה ובשעת המכה גם בית הבור. התיאור מראה שהפגיעה חוצה מדרגות של מעמד וכוח. מי ששלט בארמון ומי שנמצא בשבי פוגשים באותו לילה אובדן. הצעקה הגדולה איננה רק רעש ברקע ניצחונם של ישראל; היא מרכז התמונה המצרית של הלילה.
מולה עומדת ההבחנה בין בתי מצרים לבתי ישראל, שעליה הוזהר העם מראש. הסיפור קושר את המכה אל סירובו המתמשך של פרעה לשלח את בני ישראל, ואל ההודעה המוקדמת שישראל הוא בנו בכורו של ה׳. זהו ההקשר המקראי, והוא אינו מעלים את עוצמת הכאב המתואר.
לאחר המכה פרעה אומר לצאת, והמצרים דוחקים בעם למהר. לכן המצה בסיפור קשורה גם לחיפזון ממשי. אנשים שעומדים לצאת אינם ממתינים לתפיחת הבצק. החוק והסיפור נפגשים באותו חפץ פשוט שהמשפחה יכולה להחזיק ולאכול.
המצווה על החודש נמסרת עוד במצרים. רש״י מסביר שבפשט מדובר בקביעת ניסן כראש סדר מניין החודשים: החודשים שיבואו אחריו יימנו ביחס אליו. לצד זה הוא מביא מדרש על הצגת הלבנה למשה. שני הרבדים שונים: האחד מסביר את סדר השנה, והאחר מתאר כיצד נלמד סימן חידוש החודש.
בתוך הסיפור, עצם מסירתו של לוח זמן חדש משמעותית מאוד. העבדים חיו לפי המכסה היומית שקבע פרעה; כעת נמסרים להם ימים של הכנה, לילה של יציאה ומועד שיחזור מדי שנה. הזמן מתחיל לקבל משמעות שאינה נקבעת רק על ידי העבודה המצרית.
גם הבית הקטן נכלל בתכנון. משפחה שאין די אנשים בה לאכילת השה מצטרפת לשכנתה. החג הראשון דורש הכנה משותפת ומידה המתאימה לאוכלים. התיאור מחבר את המעמד הגדול של לידת עם עם שאלות פשוטות: כמה אנשים יאכלו יחד, היכן יהיו ומה יכינו לקראת הערב.
הדם ניתן כאות, והעם מצווה להישאר בתוך הבתים עד הבוקר. רש״י מדגיש שאין צורך בסימן כדי לגלות לאלוהים דבר נסתר; הוא מפרש את ראיית הדם כראיית עיסוקם של ישראל במצווה. בכך הוא מעביר את מרכז הכובד מן החומר לבדו אל המעשה שנעשה מתוך היענות לציווי.
בהמשך נשאלת מראש שאלת הילדים על העבודה. המצווה אינה מסתפקת בכך שהמבוגרים יידעו מה לעשות. היא מבקשת מהם גם להסביר למה הם עושים זאת. תשובה הקשורה להצלת הבתים מאפשרת לילד להבין את החיבור בין הטקס המשפחתי ובין הסיפור הלאומי.
הבית מופיע אפוא בשני תפקידים: מקום שבו מחכים בביטחון יחסי בשעת הסכנה, ומקום שבו הסיפור נשמר לאחר שהסכנה חלפה. זהו עיון במבנה הפרשה: אותה מסגרת שבתחילת הלילה מגינה על החיים נעשית בדורות הבאים למסגרת שבה הזיכרון מקבל מילים, שאלות ותשובות.
היציאה מתרחשת בלחץ זמן. המצרים ממהרים את העם, הבצק טרם החמיץ והצידה אינה מוכנה. לצד התנועה המהירה באים דינים מדויקים על אכילת הפסח. שני התיאורים אינם מבטלים זה את זה: יש רגע היסטורי של יציאה דחופה, ויש דרך קבועה שבה ייזכר לאחר מכן.
המילים על בית אחד ועל איסור הוצאת הבשר מציירות חבורה מוגדרת. דיני הגר והאזרח מסבירים גם את אפשרות ההצטרפות. אין כאן מחיקה של כל גבול, אלא מסגרת שבה מי שמצטרף לפי תנאיה נכלל באותה תורה.
כאשר הפסוקים חוזרים ומספרים שבני ישראל עשו כאשר נצטוו, הם מזכירים שהעם אינו רק צופה במכות. יש לו פעולות משלו: הכנת הבית, הקרבן, האכילה והיציאה. הסיפור מציג שחרור שניתן לו, ובה בעת דורש ממנו להתחיל לחיות כציבור שיש לו זיכרון, מצוות ואחריות משותפת.
בסוף הפרשה השחרור כבר התרחש, אבל הדיבור מופנה אל משפחות שיחיו בעתיד בארץ. ילד ישאל על מצות או על בכורות, והאב ישיב באמצעות סיפור היציאה. השאלה אינה מוצגת כהפרעה למסורת. היא הופכת להזדמנות למסור את פשר המעשה.
רש״י על הביטוי בעבור זה קושר את הדברים למצוות המוחשיות של פסח, מצה ומרור. ההסבר נמסר ליד דבר שהילד רואה. כך הזיכרון אינו נותר רעיון מופשט על חירות; הוא נקשר באוכל, בגוף ובחפץ, ויש לאדם נקודת מוצא לסיפור.
דין הבכורות מוסיף זיכרון של מחיר היציאה ושל הצלת ישראל. לידתו של בכור, שהיא אירוע משפחתי חדש, מפנה לאירוע קדום. העיון הזה מדגים כיצד הפרשה מחברת עבר ועתיד: מה שקרה פעם אחת במצרים נעשה מסגרת להבנת מעשים החוזרים בכל דור, בלי לטעון שהילד עצמו היה נוכח באותו לילה.
