מאחור נשארה מצרים, אבל צל המרכבות עוד יגיע עד שפת הים. לפנים יש מים שאין דרך לעבור בהם, ואחריהם מדבר שאין בו די מים לשתות. העם שזה עתה יצא ילמד להמשיך ללכת: לעבור בין חומות הים, לשיר, ללקט לחם עם בוקר, לשבות ביום השביעי ולהושיט יד כשידיו של משה כבדות.
הדרך הקרובה עוברת בארץ פלשתים, אך העם אינו מופנה אליה. מלחמה שתפגוש אותו מהר מדי עלולה להחזירו למצרים. הדרך פונה אל המדבר, לעבר ים סוף. בין המשאות שיוצאים עם המחנה נישאות גם עצמות יוסף. משה לקח אותן עמו, כפי שהשביע יוסף את בני ישראל לפני מותו: כשייפקדו, יעלו אותן מן הארץ הזאת. שנים רבות חיכתה הבקשה לרגע הזה. עכשיו מי שמת במצרים יוצא עם בני המשפחה שהפכה לעם.
העם נוסע מסוכות לאיתם. עמוד ענן הולך לפניהם ביום ועמוד אש מאיר בלילה, והליווי אינו מש מן המחנה. אחר כך ניתנת הוראה לשוב ולחנות מול פי החירות, סמוך לים. פרעה עתיד לראות בכך הסתבכות במדבר. כאשר נודע לו שהעם ברח, לבו ולב עבדיו משתנים והם מצטערים על אובדן כוח העבודה. הוא רותם את רכבו, לוקח שש מאות רכבים נבחרים ואת שאר רכב מצרים ויוצא לרדוף. המצרים משיגים את המחנה החונה על הים.
בני ישראל נושאים את עיניהם ורואים את מצרים נוסעת אחריהם. הם יראים מאוד וצועקים אל ה׳. אל משה מופנות טענות קשות: האם לא היו קברים במצרים, ומדוע הוציא אותם למות במדבר? הם אומרים שעבודה במצרים נראית כעת טובה מן המוות הצפוי. מרחק קצר מפריד בינם לבין הארץ שעזבו, והאיום מחזיר את הוויכוח על עצם היציאה.
משה קורא להם להתייצב ולא לפחד. ה׳ יילחם להם, ואת המצרים שהם רואים עכשיו לא יוסיפו לראות עוד. אבל אין להישאר עומדים: ה׳ מצווה עליו לדבר אל בני ישראל שייסעו, להרים את המטה ולנטות את היד על הים. מלאך האלוהים ועמוד הענן עוברים מן הראש אל עורף המחנה ונעמדים בין ישראל למצרים. הלילה יורד ושני המחנות אינם קרבים זה אל זה. מאחור נעצר המרדף; לפנים עוד פרושים המים. משה נוטה את ידו.
משה נוטה את ידו על הים, ורוח קדים חזקה נושבת כל הלילה. המים נבקעים והים נעשה לחרבה. בני ישראל נכנסים לתוכו ביבשה, והמים להם כחומה מימינם ומשמאלם. המצרים רודפים ונכנסים אחריהם עם הסוסים, הרכב והפרשים. באשמורת הבוקר ה׳ משקיף אל מחנה מצרים, מהומתם גדלה ותנועת הרכב נעשית קשה. המצרים מכירים שה׳ נלחם להם בישראל ומבקשים לברוח.
לפנות בוקר משה נוטה שוב את ידו. הים שב לאיתנו, והמים מכסים את הרכב ואת הפרשים שנכנסו אחרי ישראל. בני ישראל כבר עברו ביבשה, והם רואים על שפת הים את מצרים מתה. המקום שממנו עלה הפחד בלילה נעשה למקום שבו נחשף סוף המרדף. העם ירא את ה׳ ומאמין בו ובמשה עבדו. המים חזרו אל מקומם; המרכבות לא יחזרו אחריהם. רק עתה אפשר לעמוד על השפה האחרת ולהביט לאחור.
המים שבים ומכסים את רכב מצרים, בעוד בני ישראל יוצאים אל החוףגוסטב דורה
אז משה ובני ישראל שרים. הסוס ורוכבו, מרכבות פרעה וחילו, חוזרים בתוך השירה כשהם שוקעים במצולות. המים ניצבים בערמות, האויב מבטיח לרדוף ולהשיג ולחלק שלל, ואז רוח נושבת והוא צולל כעופרת. מה שראו בעיניהם עובר מפה לפה בקול. לפחד הלילה ולמראה הבוקר יש עתה מילים, והעם קורא לה׳ עוז וישועה ומודה על מי שהכריע את הרודף.
מבטה של השירה מתרחב מן הים אל הדרך העתידה. עמים ישמעו וייראו, והעם הנגאל יונהג אל מקום משכנו של ה׳. ההצלה שכבר נראתה נושאת אפוא תקווה למקום שעדיין לא הגיעו אליו. מרים הנביאה, אחות אהרן, לוקחת תוף, וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. היא עונה להן בקריאה לשיר לה׳ על הסוס ורוכבו שהושלכו לים. כך ההודיה נשמעת בציבור כולו, ולא נותרת אמירה של מנהיג יחיד. העם שעבר יחד את הסכנה מבטא יחד גם את השחרור ממנה.
משה מסיע את ישראל מים סוף, והם יוצאים אל מדבר שור. במשך שלושה ימים הם הולכים ואינם מוצאים מים. כשהם מגיעים למרה מתברר שהמים שם מרים ואינם ראויים לשתייה. אחרי השירה הגדולה חוזר הצורך הפשוט ביותר ומעמיד את המחנה במצוקה. העם מתלונן אל משה ושואל מה ישתה. אין כאן תיאור של מרכבות או של צבא, אלא של אנשים שצריכים מים כדי להמשיך בדרך.
משה צועק אל ה׳, וה׳ מורהו עץ. הוא משליך אותו אל המים והם מתמתקים. במקום הזה ניתנים לעם חוק ומשפט ונזכר ניסיון. נאמר שעליו לשמוע בקול ה׳, לעשות את הישר, להאזין למצוות ולשמור את החוקים. ההבטחה נקשרת ברפואה ובהבדלה מן המחלות שהושמו במצרים. לאחר מרה מגיעים לאילים, שבה שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, וחונים שם על המים. המעבר מן החסר אל השפע הוא ממשי, אך הדרך אינה מסתיימת בנווה המדבר הזה.
בחמישה עשר לחודש השני מגיעים למדבר סין. כל העדה מתלוננת על משה ועל אהרן, ומזכירה את סירי הבשר ואת הלחם במצרים. ה׳ מודיע שימטיר לחם מן השמים, והעם ילקט בכל יום את הנדרש לאותו יום. ביום השישי יכינו כמות כפולה. משה ואהרן אומרים לעם שהתלונה מופנית למעשה אל ה׳, והעדה נקראת לראות את כבודו. בערב עולה השלו ומכסה את המחנה; בבוקר נראית שכבת טל, וכשהיא עולה נשאר על פני המדבר דבר דק.
בני ישראל אינם מכירים את הדבר ושואלים מה הוא. משה מסביר שזה הלחם שניתן להם. כל אחד מלקט לפי מספר הנפשות שבאוהלו, בשיעור עומר לגולגולת. במדידה אין עודף למרבה ואין מחסור לממעיט. משה אוסר להשאיר עד הבוקר, אך מקצתם מותירים, והנותר מתליע ומבאיש. בכל בוקר מלקטים מחדש, וכאשר השמש מתחממת הדבר נמס. הקיום במדבר מקבל קצב של יום אחד בכל פעם: לצאת, לאסוף, לחלוק לפי צורכי הבית ולהאמין שגם למחר יהיה מה לאכול.
ביום השישי העם מלקט לחם כפול. נשיאי העדה באים לספר למשה, והוא מסביר שזה ההכנה לשבת, יום מנוחה לה׳. את הדרוש לאפייה ולבישול יכינו מראש, ואת השאר יניחו לבוקר. הפעם המזון שנשאר אינו מבאיש ואין בו רימה. משה אומר לאכול אותו בשבת, מפני שבאותו יום לא יימצא מן בשדה. במשך שישה ימים ילקטו, וביום השביעי ישבתו.
יש היוצאים גם בשבת ללקט, אבל השדה אינו נותן להם מן. משה שב ומורה להם לשבת במקומם, והעם שובת ביום השביעי. ללחם הלבן, הדומה לזרע גד וטעמו כצפיחית בדבש, קוראים בני ישראל מן. מלוא העומר ממנו נשמר לדורות, כדי שגם מי שלא הלך במדבר יוכל לראות ממה חיו בו. עוד ארבעים שנה יאכלו ממנו, עד הגיעם אל גבול כנען. בכל אותן שנים יתחיל בוקר חדש באותו מזון דק המונח על פני הארץ, וערב שבת יביא עמו מנה כפולה.
העדה נוסעת על פי ה׳ וחונה ברפידים, ושוב אין מים. העם רב עם משה ושואל מדוע העלה אותם ממצרים להמית בצמא את האנשים, את הילדים ואת המקנה. משה פונה אל ה׳ ואומר שהמצב מסוכן עד שהוא חושש שיסקלוהו. הוא נדרש לעבור לפני העם עם הזקנים ועם המטה, ולהכות בצור בחורב. מים יוצאים, ומשה עושה זאת לעיני הזקנים. המקום נקרא מסה ומריבה על הריב ועל הניסיון שבשאלה אם ה׳ נמצא בקרבם.
אז בא עמלק ונלחם בישראל. משה מורה ליהושע לבחור אנשים ולצאת למלחמה, והוא עולה אל ראש הגבעה עם המטה, אהרן וחור. כאשר ידו מורמת ישראל גובר, וכשהוא מניח אותה עמלק גובר. ידיו כבדות, ולכן מניחים תחתיו אבן ואהרן וחור תומכים בידיו משני צדדיו עד שקיעת השמש. יהושע מחליש את עמלק לפי חרב. ה׳ מצווה לכתוב את הדבר לזיכרון ולמסור אותו ליהושע. משה בונה מזבח, והמלחמה בעמלק נשארת כזיכרון וכמאבק שיימשכו גם בדורות הבאים.
בסוף הפרשה
הים כבר מאחוריהם, והעם למד לאסוף מן, לשבות ולפעול יחד מול אויב. הדרך מובילה כעת אל סיני. שם יתבקש הציבור שזה עתה למד לשרוד במדבר לקבל גם ברית שתעצב את חייו כעם.
הפסוק מסביר במפורש שהדרך הקרובה דרך ארץ פלשתים אינה נבחרת מחשש שהעם יראה מלחמה וישוב למצרים. שחרור משלטונו של פרעה אינו יוצר מיד יכולת להתמודד עם כל סכנה. התורה מבחינה בין שינוי המעמד לבין הכוחות שהציבור צריך לבנות כדי לחיות במעמדו החדש.
לצד ההקפה במדבר נזכרות עצמות יוסף. הבאתן ממלאת התחייבות קדומה ומחברת את המסע הנוכחי לתקווה שנמסרה בסוף ספר בראשית. יוסף אינו זוכה לצאת בחייו, אבל בני הדורות הבאים נושאים את בקשתו. כך היציאה אינה רק התרחקות ממקום של עבודה קשה; היא גם חזרה אל סיפור משפחתי ואל יעד שנשמר בזיכרון.
עמודי הענן והאש מעניקים למסע סימן של ליווי, אך אינם מבטלים את האפשרות לפחד. ואכן, כאשר הרכב המצרי מגיע, העם נבהל. המתח בין הליווי ובין חוויית הסכנה ילווה את כל הפרשה, גם אחרי שהים כבר יהיה מאחוריהם.
על שפת הים מופיעים צעקה, טענה, הבטחה וציווי לנסוע. רש״י על השאלה מדוע משה צועק מסביר שמשה עמד בתפילה, ושבאותה שעה לא היה מקום להאריך בה מפני צרתם של ישראל. הפירוש אינו מבטל תפילה; הוא מדגיש התאמה בין המענה הנדרש ובין השעה שבה נמצאים.
בפשט הסיפור, התנועה קדימה אינה מעשה עצמאי המתעלם מן הים. היא נמסרת יחד עם הציווי למשה להרים את ידו ועם בקיעת המים. בני ישראל עוברים בדרך שנפתחת לפניהם. תיאור הרוח הנושבת כל הלילה נותן למעמד משך, והעמוד המפריד בין המחנות מאפשר להבין כיצד הלילה הזה עובר.
האמונה הנזכרת בסוף אינה מופיעה בלי הפחד שקדם לה. היא צומחת לאחר שהעם רואה את ההצלה ואת סוף המרדף. הסיפור מעניק מקום למעבר שבין שני המצבים, ובכך שומר על האנושיות של האנשים העוברים בים: הם אינם יודעים מראש את מה שהקורא יודע בסיום.
הסיפור אומר מה קרה; השירה נותנת לאירוע קול, קצב ותמונה. היא חוזרת על המים, הסוסים והרכב, אבל מציגה אותם בדימויים של צלילה, אבן ועופרת. היא גם נותנת לשומע תחושה של הפער בין תוכניתו הבטוחה של הרודף לבין תוצאת המרדף.
רש״י על המילים זה אלי מביא מדרש המתאר גילוי ברור במיוחד על הים. בקריאה זו, ההודיה נובעת מהכרה הקרובה לחוויה של הצבעה על מה שנראה. זהו רובד מדרשי המעמיק את עוצמת המעמד. בפסוקים עצמם אפשר לראות שהשירה מצרפת את הזיכרון המשפחתי, אלוהי האב, אל ההודיה של הדור הנוכחי.
לקראת סופה השירה כבר מדברת על הארץ ועל המקדש. היא אינה אומרת שהעם הגיע אליהם, אלא נושאת את ההצלה אל אופק רחוק יותר. מרים והנשים משיבות בתוף ובמחול, והזיכרון מקבל ביטוי משותף של גוף וקול. מכאן אפשר להבין מדוע שירה יכולה לשמר אירוע בדרך שונה מתיאור עובדתי שלו.
שלושה ימים בלי מים מספיקים כדי לשנות את פני המחנה. ההצלה בים הייתה עצומה, אך היא אינה מרווה את הצמא שבמרה. בהמשך גם הזיכרון של השובע במצרים עולה מתוך רעב. הפרשה מציבה זה לצד זה שני דברים אמיתיים: העם ניצל, והוא עדיין צריך מזון ומים מדי יום.
מבט זה אינו מוחק את הביקורת על התלונה, ובייחוד על הצגת מצרים כמקום רצוי לשוב אליו. הוא מסביר את התנאים שבהם היא מתפתחת. האנשים שבים לתמונה של סירי בשר ולחם, בעוד העבודה והגזרות נדחקות באותו רגע לשוליים. זיכרון העבר משתנה לפי המצוקה שבה נמצאים בהווה.
במרה המענה אינו מסתיים בהמתקת המים; מופיעים חוק, משפט וניסיון. במדבר סין המזון מגיע עם כללי איסוף. שוב ושוב הסיפוק של הצורך מחובר ללימוד דרך חיים. ההליכה במדבר היא אפוא גם הצלה מסכנות וגם יצירת הרגלים חדשים בתוך ציבור שיצא זה עתה מבית עבדים.
למן יש סדר מיוחד: כל יום מלקטים את מזונו, אין שומרים ליום הבא, וביום השישי שומרים לשבת. רש״י על הניסיון שבמן מסביר שהוא נוגע לשמירת ההוראות, ובהן איסור ההותרה ואיסור היציאה בשבת. המזון עצמו נעשה דרך לבדוק כיצד אנשים מקיימים מצווה בתוך צורך יומיומי.
ההבחנה בין הותרה רגילה לבין הכנה לשבת חשובה. בשני המקרים נראה לכאורה אותו מעשה של שמירת אוכל, אבל ההקשר שונה. במשך השבוע נדרשת הסתפקות במנה היומית; לקראת שבת נדרשת הכנה מראש. הסדר אינו מעודד חוסר מחשבה לעתיד, אלא מלמד מתי להכין ומתי להפסיק לאגור.
שמירת צנצנת המן מחברת את הדורות הבאים אל המעשה הפשוט של אכילה במדבר. מי שלא חווה את הרעב ואת הלקיטה יוכל לראות עדות למזון ההוא. כך החומר שהיה נמס בחום היום זוכה, באמצעות המצווה, להיות גם זיכרון ארוך טווח.
ברפידים מצטרפים שני קשיים: מים שאין, ואויב שבא להילחם. במלחמת עמלק התורה מתארת גם את יהושע הלוחם וגם את משה על הגבעה. אין כאן תמונה של מנהיג הפועל לבדו. אפילו ידיו זקוקות לתמיכה, ואהרן וחור משני צדדיו מאפשרים לו להמשיך עד הערב.
רש״י על הרמת היד מפנה לדרשת חז״ל שלפיה לא הידיים עצמן עושות את המלחמה; עיקר העניין הוא הפניית לבם של ישראל אל אביהם שבשמים. זהו פירוש המונע קריאה מכנית של התנועה. לצד הפניית הלב עומדים בפסוקים גם הלחימה בפועל וגם העזרה הגופנית למשה.
בסיום נדרשים כתיבה ומסירה ליהושע. המעשה צריך להיות לזיכרון שאינו תלוי רק במי שעמדו באותו יום על הגבעה. מן הצמא במרה ועד הזיכרון של עמלק, הפרשה מלמדת שהמסע יוצר גם כללי חיים וגם דברים שיש לשאת הלאה לאחר שהמחנה עוזב את המקום.
