משה חוזר עם בשורה, ובני ישראל אינם מצליחים להקשיב. הנשימה קצרה והעבודה כבדה. בארמון עוד יושב מלך המסרב לוותר, ועל גדות היאור נמשכים חיי מצרים כדרכם. מעט מעט יגיע העימות אל הנהר, אל חדרי השינה, אל השדות ואל גופם של האנשים — וכל רווחה תעמיד את פרעה פעם נוספת מול החלטתו.
ה׳ מדבר אל משה ומזכיר את התגלותו לאברהם, ליצחק וליעקב ואת הברית לתת להם את ארץ כנען. עכשיו נשמעת גם נאקת בני ישראל, המשועבדים במצרים. הבשורה נמסרת בשורה של פעולות: הוצאה מתחת סבלות מצרים, הצלה מן העבודה, גאולה ביד חזקה, קבלת ישראל לעם והבאתו אל הארץ. השחרור מעבודת פרעה מוצג כראשיתה של דרך, שיש בה גם קשר חדש וגם יעד להגיע אליו.
משה מוסר את הדברים לבני ישראל, אך הם אינם שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. האמונה שנראתה במפגש הראשון אינה מתורגמת כעת ליכולת להקשיב. משה נדרש לשוב אל פרעה ולדרוש שישלח את העם. הוא מצביע על הקושי: אם בני ישראל עצמם לא שמעו, מדוע ישמע המלך, והוא הרי מתקשה בדיבור? למרות השאלה, הציווי ניתן למשה ולאהרן יחד. שליחותם מכוונת גם אל בני ישראל וגם אל מי שמחזיק אותם בעבדות.
מאחורי שני השליחים עומדים בתים ומשפחות. ראובן ובניו, שמעון ובניו, ואחריהם בית לוי על ענפיו — גרשון, קהת ומררי. מקהת בא עמרם, ומעמרם ויוכבד נולדו אהרן ומשה. לאהרן עצמו נולדו נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, ומבית אלעזר עתיד להימשך עוד דור. שני האחים ההולכים אל פרעה באים מתוך אותו עם שכורע תחת העבודה. משפחותיהם קשורות בו, ושמותיהם שזורים בשמות האנשים שלמענם נשלחו.
משה שב ומעלה את קושי הדיבור שלו. התשובה מעמידה לצדו את אהרן: משה יקבל את הדברים, ואחיו יהיה לו לפה בפני המלך. פרעה לא ישמע מיד; האותות יתרבו, ומצרים תדע את כוחו של ה׳ כאשר ישראל יוצאו מתוכה. משה בן שמונים ואהרן בן שמונים ושלוש. בגיל הזה הם ניצבים לפני השליחות החדשה, שני אחים הצריכים לשוב פעם אחר פעם אל האיש שכבר דחה אותם. הם עושים כאשר נצטוו, ובאים אל המלך.
משה ואהרן באים לפני המלך. אהרן משליך את המטה והוא נעשה לתנין. פרעה מזמין את חכמיו ואת מכשפיו, וגם הם עושים מעשה דומה בלהטיהם. אלא שמטה אהרן בולע את מטותיהם. למרות המראה, לב פרעה מתחזק והוא אינו שומע. העימות הראשון עוד מתרחש בתוך המסגרת שבה המלך רגיל לבדוק מי מחזיק בכוח ובידע.
לאחר מכן נשלח משה לפגוש את פרעה בבוקר ליד היאור. הוא חוזר על הדרישה לשלח את העם ומודיע שהמים ייהפכו לדם. אהרן נוטה את המטה, והמים נפגעים: הדגים מתים, הנהר מבאיש, והמצרים אינם יכולים לשתות ממנו. הפגיעה מתרחבת אל מקווי המים בארץ. החרטומים עושים גם הם מעשה של הפיכת מים לדם, אך אין בכך השבה של מי שתייה לאנשים. פרעה פונה והולך לביתו, ואילו המצרים חופרים סביב היאור בחיפוש אחר מים. שבעה ימים נמנים מאז הכאת הנהר, והעם עדיין אינו יוצא.
אזהרה חדשה נמסרת: אם פרעה ימשיך לסרב, צפרדעים יעלו מן היאור וייכנסו אל ביתו, אל חדר משכבו, אל בתי עבדיו ואל התנורים והבצק. כאשר המכה באה, גם החרטומים מעלים צפרדעים, אבל פרעה זקוק דווקא למי שיסיר אותן. הוא קורא למשה ולאהרן ומבטיח לשלח את העם אם יתפללו להסרת המכה. משה מאפשר לו לקבוע את המועד. המלך מבקש למחר, ומשה נענה כדי שיתברר שאין כה׳.
הצפרדעים מתות בבתים, בחצרות ובשדות. אוספים אותן ערמות ערמות, והארץ מבאישה. כשהרווחה מגיעה, פרעה מכביד את לבו וחוזר בו. אחר כך מטה אהרן מכה בעפר, והכינים עולות באדם ובבהמה. החרטומים מנסים לעשות כמוהו, אבל הפעם אינם מצליחים. הם פונים אל המלך ומודים שיש כאן אצבע אלוהים. אנשי הארמון עצמם הגיעו אל גבול כוחם; פרעה שומע אותם, ולבו נשאר חזק. השער שאמור היה להיפתח בעקבות ההבטחה נשאר סגור.
לפני מכת הערוב שוב נמסרת אזהרה בבוקר. הפעם מודגש הבדל בין חלקי הארץ: בארץ גושן, שבה יושב ישראל, לא תהיה המכה. הערוב בא על בתי מצרים ומשחית את הארץ. פרעה מציע שהעם יזבח לאלוהיו בתוך מצרים. משה מסביר שהדבר עלול לעורר פגיעה מצד המצרים, ודורש לצאת דרך שלושת ימים במדבר. פרעה מסכים ליציאה מוגבלת ומבקש שלא ירחיקו. משה מתפלל, הערוב מוסר, והמלך שוב אינו משלח.
הדבר בא אל המקנה שבשדה — סוסים וחמורים, גמלים, בקר וצאן — ומקנה ישראל נבדל ממנו. פרעה שולח לבדוק. התשובה חוזרת אליו: מן המקנה של ישראל לא מת אפילו אחד. הוא אינו משלח. אחר כך נלקח פיח מן הכבשן, ומשה זורק אותו השמימה לעיני פרעה. שחין פורח באדם ובבהמה. גם החרטומים נפגעים; האנשים שבאו תחילה להציג את כוחם אינם יכולים עתה לעמוד לפני משה מפני השחין. ה׳ מחזק את לב פרעה, והמלך מוסיף לסרב.
לפני הברד באה אזהרה שאפשר לעשות בה דבר מיד: להכניס מן השדה את האנשים ואת המקנה. מי שיישאר בחוץ ימות. מעבדי פרעה יש מי שיראים את דבר ה׳ ומניסים את עובדיהם ואת בהמותיהם אל הבתים. אחרים אינם שמים לב ומשאירים אותם בשדה. בתוך אותה ארץ, תחת אותו מלך, יש דלתות הנפתחות למחסה ויש שדות שנותרים מלאים. למחרת תעמוד כל החלטה מול הסערה.
משה נוטה את המטה אל השמים. קולות נשמעים, ברד יורד ואש מתלקחת בתוכו. הברד מכה באדם ובבהמה שנותרו בחוץ, שובר עצים ומכה את עשב השדה. אין לחורבן גבול של גן מלכותי או של בית אחד; הוא מתפשט בארץ. בגושן, מקום מושבם של ישראל, לא יורד ברד. מאחורי דלתות הבתים נמצאים מי שנאספו בזמן, ובחוץ נשאר מה שהושאר בחוץ. האזהרה של אתמול נעשתה היום להבדל בין מחסה לחשיפה.
פרעה קורא למשה ולאהרן ומודה שחטא הפעם. הוא מכיר בצדקת ה׳ ומבקש שיתפללו להפסקת הקולות והברד, ואז ישלח את העם. משה אומר שייצא מן העיר ויפרוש את כפיו, והסערה תיפסק. עם זאת, הוא אומר במפורש שהוא יודע שפרעה ועבדיו עדיין אינם יראים את ה׳. ההבטחה הנשמעת בשעת המכה כבר עמדה למבחן במכות הקודמות.
הפשתה והשעורה כבר הוכו. גבעוליהן הקדימו לצמוח, והברד מצא אותן בשדה. החיטה והכוסמת, המאוחרות יותר, נשארו. משה יוצא מן העיר ופורש את כפיו אל ה׳. הקולות חדלים, הברד נפסק והמטר אינו ניתך עוד. פרעה רואה שהסערה עברה. הוא ועבדיו מוסיפים לחטוא ומכבידים את לבם; ההבטחה שנאמרה כשהשמים רעמו אינה מתקיימת כשהם שוקטים. שבע מכות חלפו, ובני ישראל עדיין במצרים.
בסוף הפרשה
הברד פסק, ובשדות מצרים נשאר מעט מן היבול שעדיין לא הבשיל. גם בחצר המלך הולכת ומתבררת עלות הסירוב. בפרשת בא יגיע העימות אל שאלת היציאה של הציבור כולו — ילדים ומבוגרים, משפחות ומקנה — ואל הלילה שישנה את מעמדו של העם.
הבשורה נמסרת בפעלים רבים, וכל אחד מהם מתאר שלב: הפסקת הסבל, הצלה, גאולה, קשר של עם ואלוהיו והגעה לארץ. מול הרצף הארוך עומד משפט קצר המסביר מדוע בני ישראל אינם שומעים. אין כאן תיאור מפורט של ויכוח אמוני. התורה נותנת סיבה המצויה בגופם וביומם של האנשים: קוצר רוח ועבודה קשה.
רש״י מסביר קוצר רוח באמצעות הנשימה המתקצרת אצל אדם השרוי בצרה. הדימוי עוזר להבין שגם דברי נחמה יכולים להישמע רחוקים כשאדם שקוע במאמץ ובפחד. אין זה אומר שההבטחה אינה חשובה; פירושו שהיכולת לקבל אותה תלויה גם במצבו של השומע.
מכאן אפשר להבין את שאלת משה על פרעה. הוא מסיק מן הכישלון אצל בני ישראל שהדיבור אל המלך יהיה קשה עוד יותר. תשובת התורה אינה מאשימה את העבדים שאינם נענים לו. היא מחזירה את השליחים אל המשימה. בקריאה פשוטה, יש כאן הבחנה בין אחריותו של המנהיג להמשיך לפעול לבין הצורך של הסובלים להוכיח מראש שהם מצליחים להתעודד.
הקורא מחכה לדעת מה יאמר פרעה, ובמקום זאת פוגש רשימת משפחות. העצירה יכולה להיראות כהפרעה, אבל יש לה תפקיד: היא מחזירה את משה ואת אהרן לתוך העם. מי שקיבלו תפקיד יוצא דופן אינם מנותקים מן ההיסטוריה המשפחתית של בני ישראל. הרשימה מגיעה עד אהרן ובניו, שימשיכו לתפוס מקום מרכזי בהמשך הספר.
לאחר הרשימה התורה חוזרת ומזהה את שני האחים כמי שנשלחו להוציא את ישראל וכמי שמדברים אל פרעה. החזרה מחברת בין הייחוס ובין התפקיד, בלי להחליף ביניהם. המוצא מסביר מי הם, אך השליחות נמסרת בציווי מפורש.
גם חלוקת הדיבור מתבהרת. אהרן מכונה נביאו של משה במובן של מסירת דבריו, ולא מפני שהוא נעשה אל בפני עצמו. ההקשר מסביר את הלשון החריגה: מדובר ביחסים בין מי שמקבל את המסר לבין הדובר המוציא אותו אל המלך. בהירות כזאת מונעת מן הקורא להיתפס למילה אחת בלי לקרוא את המשפטים שסביבה.
בהתחלה החרטומים מצליחים לעשות מעשים דומים: להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים. אבל ההקבלה מוגבלת. מצרים אינה צריכה עוד מים בלתי ראויים לשתייה או עוד צפרדעים; היא צריכה הקלה. לכן פרעה פונה אל משה כדי שהמכה תוסר. הסיפור מפריד בין היכולת להרשים במעשה ובין היכולת לקבוע את גבולותיו ולסיימו.
כאשר משה מאפשר לפרעה לבחור את מועד התפילה, הפסקת המכה נעשית דבר שאפשר לבחון. המלך אינו רק מקווה להקלה, אלא שומע התחייבות לגבי זמנה. אחרי שהצפרדעים מתות, השאלה היא מה יעשה במרחב שנפתח לו.
בכינים מופיע גבול נוסף: החרטומים אינם מצליחים לעשות כמוהם ומודים שיש כאן אצבע אלוהים. רש״י מסביר שהודאתם מבדילה את המכה ממעשה כשפים. אף על פי כן, פרעה מסרב. מכאן שהמשך הסירוב אינו יכול להיות מוסבר רק במחסור בראיה או בעדות. בסיפור נחשף פער בין הידיעה שכוחו מוגבל לבין נכונותו לשנות את מדיניותו.
מי מחזק את לב פרעה: הוא עצמו או ה׳? בפרשה מופיעים ניסוחים שונים, ואין לטשטש אותם. פעמים נאמר שהלב חזק או כבד, פעמים מתואר פרעה כמכביד את לבו, ובמכת השחין נאמר שה׳ מחזקו. השאלה על היחס בין בחירה אנושית להתערבות אלוהית עולה מתוך הלשון עצמה.
רש״י על ההודעה המוקדמת בדבר הקשיית הלב מדגיש שבחמש המכות הראשונות לא נאמר שה׳ חיזק את לבו. בקריאתו, ההקשיה באה על רקע רשעתו והתנגדותו הקודמות של פרעה. זו דרך פרשנית להתמודד עם שאלת האחריות, ולא מחיקה של המתח שהפסוקים מעלים.
לצד הדיון העקרוני, הסיפור מציג דפוס שקל לזהות: בזמן הסבל פרעה מבטיח, וכשמגיעה רווחה הוא חוזר בו. כדאי לקרוא כל סבב במדויק, מפני שההחלטה שאחרי המכה היא חלק מרכזי ממנו. הכרה רגעית בכוח גדול יותר אינה זהה לנכונות לוותר על שליטה בבני אדם. בפרשה נבחן שוב ושוב המעבר בין השתיים.
ההבחנה בין גושן לשאר הארץ מדגישה שהמכות אינן מתוארות כאירוע חסר כתובת. במכת הערוב ובברד נאמר במפורש שמקום מושבם של ישראל נבדל. בדבר פרעה אף שולח לבדוק את מצב מקנה ישראל. הבדיקה חשובה: הקורא שומע שהמלך מקבל מידע נוסף, ולא רק מסר ממשה.
עם זאת, הסיפור אינו מתאר את כל המצרים כקבוצה אחידה בכל מעשיה. לפני הברד יש מעבדי פרעה שמכניסים את אנשיהם ואת מקניהם, ויש שאינם נענים לאזהרה. האפשרות להציל ניתנת גם בתוך מצרים, והתגובה תלויה בהחלטה מעשית.
זוהי קריאה העולה מן ההבדלים שהכתוב עצמו מסמן. אין צורך להסיק ממנה שהמכות לא היו קשות או שלא נפגעו אנשים. דווקא ההכרה במחיר הפגיעה מסבירה מדוע האזהרה חשובה כל כך. כאשר המלך מכליל אחר כך את עצמו ואת עמו באשמה, הקורא כבר זוכר שבתוך עמו היו מי שהתנהגו אחרת ממנו.
למה התורה מוסיפה פרטים על פשתה, שעורה, חיטה וכוסמת דווקא באמצע השיחה על הפסקת הברד? הפרטים מסבירים את המציאות שאחרי המכה. לא כל גידול נמצא באותו שלב, ולכן לא הכול נפגע באותו אופן. החורבן רחב, אך אינו מוחק את ההבדלים בין מה שהבשיל לבין מה שעדיין צומח.
המידע הזה גם מחבר אל ההמשך. בפרשה הבאה הארבה יאכל את מה שנשאר אחרי הברד. מי שזוכר את השדות שבסוף וארא מבין שאין כאן חזרה סתמית על אותו אובדן, אלא הצטמצמות נוספת של האפשרות להתאושש.
בתוך כך פרעה מודה שחטא, אך משה אינו מתייחס לאמירה כהוכחה שכבר חל שינוי יציב. אחרי שהסערה פוסקת מתברר מדוע. הקריאה יכולה להבחין בין מילים נכונות ובין החלטה המתקיימת גם לאחר חלוף הלחץ. הפרשה מסתיימת בדיוק במקום הזה: מצרים כבר עברה הרבה, אך המלך עדיין מנסה להחזיק בסדר הישן של העבודה והשליטה.
