שמותיהם של בני יעקב עוד נישאים בפתח הספר, אבל האנשים עצמם אינם עוד. יוסף מת, אחיו מתו, ובבתים שבמצרים נולדים להם נכדים ונינים. מעבר לדלתות הבתים הולך ונבנה כוח המבקש לצמצם את חייהם. מתוך הלבנים, מן היאור ומן הדרך למדין יעלה לבסוף אדם אחד, שיצטרך לשוב אל הארץ שממנה ברח.
ראובן ושמעון, לוי ויהודה, ושאר בני יעקב — כולם הגיעו למצרים עם בתיהם. יוסף קדם להם, ועכשיו גם הוא איננו. השנים חולפות והמשפחה מתרחבת; ילדים נולדים, משפחות גדלות והארץ מתמלאת בבני ישראל. מלך חדש קם על מצרים. הטובה שהייתה קשורה ביוסף אינה מגינה עוד על בני משפחתו. המלך פונה אל עמו ומציג את האנשים החיים בקרבו כסכנה: הם רבים ועצומים, ואם תבוא מלחמה הם עלולים לחבור לאויב ולעלות מן הארץ.
על בני ישראל מופקדים שרי מסים. הם בונים לפרעה את פיתום ואת רעמסס, ערי האחסון שלו. חומר נלוש, לבנים נעשות, עבודת שדה מצטרפת לעבודת הבנייה. המלך מבקש לענות ולהחליש, אבל ככל שהלחץ גובר כן העם מתרבה ופורץ. המצרים קצים בבני ישראל ומכבידים עוד. לכל יום יש עבודה שיש להשלים, ולכל בית יש חיים שצריך להחזיק בתוכה. מה שהיה פעם מקום מחיה למשפחת יעקב נעשה לבית של שעבוד.
פרעה פונה לשפרה ולפועה, המיילדות העבריות, ומורה להן לפגוע בבנים בשעת הלידה ולהניח לבנות לחיות. הגזרה מבקשת להפוך את המקום שבו מתחילים חיים למקום שבו ייקטעו. המיילדות יראות את האלוהים ואינן עושות כאשר דיבר אליהן מלך מצרים. הן משאירות את הילדים בחיים, והמעשה הזה מחייב אותן לעמוד פעם נוספת מול המלך.
פרעה קורא למיילדות ודורש לדעת מדוע הניחו לילדים לחיות. הן משיבות שהנשים העבריות יולדות עוד לפני בוא המיילדת. אלוהים מיטיב עמן, והעם מוסיף להתרבות ולהתחזק. המלך אינו נסוג; הוא פונה כעת אל כל עמו. הבנים הנולדים יושלכו ליאור, והבנות יישארו בחיים. הפקודה יוצאת מחדר הלידה אל הרחוב. מעתה אין די להסתיר את הלידה מעיני מיילדת המשרתת את המלך: כל בן שנולד נמצא תחת גזרה שכל מצרים נקראת להשתתף בה.
בבית לוי נולד בן. אמו רואה אותו ומחביאה אותו, יום אחר יום, במשך שלושה חודשים. כשההסתרה אינה אפשרית עוד, היא לוקחת גומא ועושה תיבה קטנה. חומר וזפת אוטמים את דפנותיה. היא מניחה בתוכה את הילד ומביאה אותה אל הסוף שעל שפת היאור. בין המים לצמחי הגדה נשארת התיבה, ואחותו של התינוק מתייצבת מרחוק. היא אינה הולכת; עיניה נשארות במקום שבו הונח אחיה, לראות מה ייעשה בו.
בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור ומבחינה בתיבה. כאשר היא פותחת אותה היא רואה ילד בוכה ומבינה שהוא מילדי העברים. היא חומלת עליו. האחות ניגשת ומציעה למצוא מינקת מן העבריות, ומביאה את אם הילד. כך חוזר הבן אל אמו, הפעם בחסות בתו של המלך ואף תמורת שכר הנקה. כשהילד גדל מביאה אותו אמו לבת פרעה והוא נעשה לה לבן. היא קוראת לו משה, וקושרת את שמו לכך שמשתה אותו מן המים.
משה גדל ויוצא אל אחיו. הוא רואה בסבלותם ורואה איש מצרי מכה איש עברי. לאחר שהוא מביט סביב ואינו רואה איש, הוא מכה את המצרי ומטמין אותו בחול. למחרת הוא יוצא שוב, והפעם שני עברים רבים ביניהם. כשהוא שואל את המכה מדוע יכה את רעהו, האיש משיב בשאלה על סמכותו ומזכיר את הריגת המצרי. משה מבין שהדבר נודע. גם פרעה שומע ומבקש להמיתו, ומשה בורח למדין.
ליד באר במדין הוא פוגש שבע בנות של כהן המקום שבאו להשקות את צאן אביהן. רועים מגרשים אותן, ומשה קם לעזרתן ומשקה את הצאן. אביהן שומע כיצד הקדימו לשוב ומזמין את האיש שסייע להן. משה נשאר, נושא את ציפורה ונולד לו בן, גרשם, ששמו מזכיר את היותו גר בארץ זרה. השנים חולפות, מלך מצרים מת, ובני ישראל נאנחים מן העבודה וזועקים. אלוהים שומע את נאקתם וזוכר את בריתו עם אברהם, יצחק ויעקב.
משה הולך אחר צאן יתרו אל המדבר ומגיע לחורב. שם, מתוך הסנה, נראית להבת אש. האש בוערת והשיח אינו נאכל. הוא סר מן הדרך כדי לראות, ואז נשמעת הקריאה: ״משה משה״. ״הנני״, הוא משיב. עליו לעצור ולחלוץ את נעליו; המקום שבו הוא עומד אדמת קודש. הוא שומע את שמות אלוהי אביו, אברהם, יצחק ויעקב, ומסתיר את פניו. מן האש מגיעים אליו הדברים על מצרים: העוני נראה, הצעקה נשמעה, והגיעה שעת היציאה אל ארץ טובה ורחבה.
ואז הקריאה פונה אליו עצמו: עליו ללכת אל פרעה ולהוציא את ישראל. ״מי אנכי״, שואל משה. האיש שברח מן המלך נקרא לשוב ולעמוד מולו, הפעם בעבור עם שלם. ה׳ מבטיח שיהיה עמו. משה שואל מה יאמר לבני ישראל כשיבקשו לדעת מי שלח אותו, ונענה בשם אהיה ובהזכרת אלוהי האבות. עליו לאסוף את הזקנים ולמסור שה׳ פקד אותם, ואז לבוא עמם אל פרעה. הדרך בחזרה כבר נמסרת לו לפרטיה, ועמה גם הידיעה שהמלך לא יפתח את השער בקלות.
משה עוד עומד מול הסנה. אולי לא יאמינו לו, הוא אומר; אולי יאמרו שה׳ כלל לא נראה אליו. ה׳ שואל מה בידו. מטה. משה משליך אותו ארצה, והוא נהפך לנחש. הוא נס מפניו, עד שהוא נקרא לשוב, להושיט יד ולאחוז בזנבו. הנחש חוזר להיות מטה בכפו. אחר כך היד נכנסת לחיקו ויוצאת נגועה, שבה ונכנסת ושבה בריאה. ואם גם בשני האותות לא יאמינו, ייקח ממי היאור וישפוך על היבשה, ושם ייהפכו לדם.
גם עכשיו משה אינו יוצא. הוא אינו איש דברים, הוא אומר; פיו ולשונו כבדים. מול המשימה לדבר באוזני מלך ועם הוא מעמיד את הקושי שבדיבורו. ה׳ מבטיח להיות עם פיו ולהורות לו מה יאמר. משה מבקש: ״שלח נא ביד תשלח״. הכעס בא, אך עמו נפתח גם סיוע: אהרן אחיו יוצא לקראתו וישמח לראותו. משה ימסור לו את הדברים ואהרן יהיה לו לפה. המטה חוזר אל ידו, האותות ניתנו, ולדרך שבה יתקשה לדבר יצטרף אליו אחיו.
משה חוזר אל יתרו ומבקש לשוב למצרים, אל אחיו, לראות אם עודם חיים. יתרו משלח אותו לשלום. אשתו ובניו עולים על החמור, ובידו מטה האלוהים. מן המדבר הוא פונה שוב אל המקום שממנו נמלט. ה׳ מזהיר אותו שפרעה יסרב, ומוסר בידו מילים לומר על הבן הבכור: ישראל הוא בנו, ועל המלך לשלחו. אם יתעקש להחזיק בו, הסכנה תגיע אל בכורו שלו. מאחורי שיבת המשפחה הולך ומתגלה עימות גדול ממנה.
במלון שבדרך קוטע איום מוות את המסע. ציפורה לוקחת צור, מלה את בנה ונוגעת לרגליו; אחרי דבריה על חתן דמים חולפת הסכנה. מעט מילים נשארות מן המעשה הזה, בין היציאה לבין המפגש הבא. אהרן כבר בא אל המדבר במצוות ה׳. בהר האלוהים הוא פוגש את משה ונושק לו. משה מוסר לאחיו את הדברים ואת האותות, ושניהם באים אל זקני ישראל. אהרן מדבר, האותות נעשים לעיני העם, והאנשים שומעים שסבלם נראה. הם מאמינים, קדים ומשתחווים.
מול פרעה עומדים כעת שני האחים. הם מבקשים שישלח את ישראל לחגוג לה׳ במדבר. המלך אינו נענה: הוא אינו מכיר את ה׳, ואת העם לא ישלח. באותו יום מגיעה גזרה חדשה אל מקומות העבודה. התבן ללבנים ייפסק; מכסת הלבנים תישאר. בני ישראל מתפזרים בארץ ומלקטים קש. עליהם למצוא בעצמם את החומר, להכין ממנו את הלבנים ולהשלים את המספר הישן. הנוגשים דוחקים, והשוטרים העברים מוכים כשהמכסה חסרה. ההשתחוויה שבה קיבלו את הבשורה נענית עכשיו ביום עבודה קשה מקודמו.
השוטרים באים אל פרעה. אין תבן, הם אומרים, והלבנים עדיין נדרשות; מדוע מוכים עבדיו? ״נרפים אתם נרפים״, הוא משיב, ושולח אותם בחזרה לעבודה. בצאתם הם פוגשים את משה ואהרן. האשמה מופנית אל השליחים: בגללם הורע הריח בעיני פרעה, ובגללם ניתנה חרב בידיו לפגוע בהם. משה שב אל ה׳. ״למה הרעתה לעם הזה״, הוא שואל, ״למה זה שלחתני״. מאז בא לדבר בשמו המצב רק הורע. ואז הוא שומע: ״עתה תראה״. פרעה עוד ישלח את העם, ואף יגרש אותו מארצו.
התבן איננו, מכסת הלבנים עומדת, והעם עדיין במצרים. משה כבר העז לחזור אל פרעה, אבל יציאתם של ישראל עוד לא החלה. אל תוך הקושי הזה הוא נושא עכשיו את ההבטחה ששמע: אותו מלך שסגר את השערים עוד ידרוש מהם לצאת.
למה לפתוח ספר חדש בשמות שכבר הוזכרו בסוף הספר הקודם? ברמת הפשט, הרשימה קושרת את סיפור העם אל המשפחה המוכרת. העבדים שבסוף הפרק אינם ציבור חסר עבר; הם צאצאיהם של אנשים שהקורא כבר פגש. מול הרשימה הזאת מופיע מלך שאין בפרשה שם פרטי המציין אותו. הוא מוגדר באמצעות תפקידו והשלטון שבידו.
רש״י על המלך החדש מביא שתי דעות של חז״ל: מלך חדש ממש, או מלך שגזרותיו התחדשו. על אי־הכרת יוסף הוא מסביר שהמלך נהג כאילו אינו מכירו. זהו פירוש המחדד את ההבדל בין שכחה תמימה לבין התעלמות שיש בה בחירה. אין הכרח שהזיכרון ייעלם כדי שמדיניות תשתנה; אפשר להפסיק לתת לו משקל.
לשפרה ולפועה, לעומת זאת, יש שמות ויש מעשה מסוים. הכתוב מציג אותן כמי שיראות את אלוהים ומסרבות לבצע את הוראת המלך. רש״י מרחיב את החייאת הילדים גם לדאגה למים ולמזון. זוהי הרחבה פרשנית שיש להבחין בינה לבין ניסוח הפסוק. בשתי הקריאות, ההצלה נעשית באמצעות נשים הנדרשות להכריע מה יעשו בפועל, גם תחת סמכות מאיימת.
הסיפור אינו מתאר הצלה באמצעות פעולה אחת בלבד. האם מסתירה, בונה ואוטמת; האחות עומדת לראות ומוצאת רגע לפנות; בת פרעה פותחת, מזהה וחומלת. הרצף חשוב: שום אחת אינה יודעת מראש את כל מהלך הסיפור, וכל מעשה יוצר אפשרות למעשה הבא. כך אפשר לקרוא את הפרק בלי לייחס לדמויות תוכניות שהכתוב אינו מספר עליהן.
בת פרעה יודעת שהילד עברי. החמלה שלה מופיעה אחרי הזיהוי, ולכן אין מדובר בטעות שבה הצילה בלי לדעת במי מדובר. מנגד, הפסוקים אינם מוסרים מה אמרה לאביה או כיצד הסבירה את מעשיה בארמון. סיפורים משלימים על עניינים אלה שייכים למסורת או לדמיון ספרותי, ואינם חלק מן המתואר כאן.
גם מקומה של האם מורכב: היא מקבלת בחזרה את הילד להנקה, אבל בהמשך צריכה להביאו לבת פרעה. ההצלה אינה מוחקת את הפרידה. השם משה נקשר בפסוק למשייה מן המים, וכך נשמר זיכרון הסכנה בתוך שמו של מי שעתיד להוציא אחרים ממקום הסכנה. זו הקבלה ספרותית העולה מן הסיפור, ולא טענה שהאם ידעה באותו רגע את העתיד.
שלושה מפגשים עומדים ברצף: מצרי המכה עברי, עברי המכה עברי, ורועים המגרשים נשים במדין. בשניים הראשונים משה פועל בתוך סביבת אחיו; בשלישי הוא זר בארץ אחרת. החזרה מראה שהתגובה לעוול אינה מוגבלת לשאלה אם הנפגע משתייך למשפחתו. עם זאת, תוצאות הפעולות שונות מאוד, והן כוללות גם דחייה ובריחה.
רש״י מפרש את ראיית הסבל כהפניית העיניים והלב אל סבלם של האחרים. בלשון פשוטה: משה אינו רק מבחין במה שקורה ברחוב, אלא נותן למצוקה להעסיק אותו. הפירוש נשען על הדגשת הראייה בפסוק ומעמיק את משמעותה האנושית.
ההמשך אינו הופך את משה למנהיג מוכר מיד. דווקא האיש העברי שואל מי מינה אותו לשר ולשופט, ומשה נאלץ לברוח. הסיפור מאפשר להבחין בין נכונות להתערב לבין קבלת סמכות ציבורית. רק בהמשך, בסנה, תופיע השליחות המפורשת. הסדר הזה מסביר מדוע למנהיגות שלו יש גם עבר של מעשה, גם מחיר אישי וגם קושי אמיתי בקבלת התפקיד.
משה רואה אש, אך הדבר המושך את תשומת לבו הוא שהסנה אינו נאכל. הוא עוצר ופונה לראות. רק לאחר הפנייה נשמעת הקריאה אליו. כך נבנה המעמד צעד אחר צעד: מראה, תשומת לב, קריאה, גבול של קדושה ולבסוף שליחות. הקורא יכול לעקוב אחריו גם בלי להעמיד הסבר סמלי לכל פרט.
רש״י שואל מדוע ההתגלות מתרחשת בסנה דווקא, ולא בעץ אחר. הוא מסביר זאת כמסורת מדרשית של קרבה אל ישראל בצרתם. לפי קריאה זו, השיח הנמוך והקוצני מתאים לבשורה שהסבל אינו נסתר מעיני האל. זהו הסבר למשמעות הבחירה במראה, ולא זיהוי בוטני שהפסוק עצמו מוסר.
בהמשך משה שואל שאלות מעשיות מאוד: מי הוא, מה יהיה שם השולח ומה יקרה אם לא יאמינו. התשובות אינן מבטיחות שהכול יהיה קל. הן מבטיחות ליווי ומוסרות דברים לעשות ולומר. ההבדל חשוב להבנת הסיפור כולו: ההבטחה מתייחסת ליעד ולנוכחות בדרך, ואילו ההתנגדות של פרעה נזכרת כבר מראש כחלק מן הדרך עצמה.
משה מציג את קושי הדיבור שלו כטעם לכך שאינו מתאים למשימה. רש״י מסביר את הביטוי כבד פה כדיבור הנעשה בכבדות. מעבר לכך, הפסוקים אינם נותנים אבחון רפואי מפורט, והקושי נמסר בעיקר דרך דבריו שלו. הקושי בסיפור הוא בעיקר הפער בין דרישת השליחות, הכרוכה בדיבור לפני עם ומלך, לבין תחושת יכולתו של השליח.
המענה כולל גם תביעה וגם עזרה. משה אינו מקבל פטור מן השליחות, אבל אהרן מצורף אליו. מתואר סדר ברור שבו משה מוסר לאהרן ואהרן מדבר. כאשר הם חוזרים למצרים, אכן אהרן הוא שמדבר לזקנים. ההסדר שנאמר בסנה מקבל צורה במפגש עם האנשים.
אירוע המילה בדרך נשאר עמום: הכינויים הקצרים בו עוררו פירושים שונים, וזהות מי שנתון בסכנה ומשמעות נגיעתה של ציפורה נידונו אצל המפרשים. הדברים הברורים הם פעולתה המהירה, מילת הבן וחלוף הסכנה. דווקא בתוך המסע הציבורי הגדול מתרחש מעמד משפחתי צפוף וקשה, שבו ציפורה היא הפועלת. העמימות אינה נפתרת בפרשה, אך ההצלה מאפשרת למשה להמשיך בדרכו ולפגוש את אהרן.
העם קיבל את הבשורה באמונה, אבל הפגישה הראשונה עם פרעה מולידה גזרה קשה יותר. הפער הזה הוא לבו של סוף הפרשה. בשביל השוטרים המוכים, המבחן אינו אם השליחות נשמעה מרשימה אלא אם יום העבודה נעשה אפשרי. הם רואים שמאז בואם של משה ואהרן המכסה נשארה, החומר נגרע והסכנה גברה.
משה מביא את הקושי כלפי מעלה. רש״י מדגיש בפירושו לתלונה את שאלת השליחות: משה קובל על כך שנשלח ותוצאת בואו הייתה רעה לעם. הטענה אינה מתוארת כאן כעמידה מבחוץ על גורל הזולת, אלא כדיבור של מי שמרגיש קשור לתוצאות הפעולה שנדרש לעשות.
הפסוק האחרון מבטיח שינוי אך עדיין אינו מספר עליו. זהו סוף שיש בו מתח מכוון: הפרשה נסגרת עם תשובה, ולא עם פתרון שכבר התרחש. כאשר קוראים את ההמשך, כדאי לשמור בזיכרון את השוטרים ואת מכסת הלבנים. הם מזכירים מה מונח מאחורי העימות עם פרעה: יכולתם של בני אדם לצאת מחיים שבהם גם גופם וגם יומם נשלטים בידי אחרים.
