שבע עשרה שנה חי יעקב במצרים. עכשיו הוא קורא ליוסף אל מיטתו ומבקש בקשה אחת: אל תקבור אותי כאן. אחר כך יגיעו הנכדים, ואחריהם הבנים, וכל אחד ישמע ממנו מילים משלו. בחדר הזה עומד דור להיפרד, ולמסור לדור הבא שם, ברכה ודרך חזרה.
מאה ארבעים ושבע שנים נמנו בחיי יעקב, שבע עשרה מהן במצרים. כשימיו קרבים למות הוא קורא ליוסף. ״אם נא מצאתי חן בעיניך״, הוא פותח, ומבקש חסד ואמת: שלא ייקבר במצרים. הוא רוצה לשכב עם אבותיו, במקום קבורתם בכנען. יוסף יצטרך לשאת אותו מן הארץ שבה בנה את כוחו אל הארץ שבה נולד.
יוסף אומר שיעשה כדבריו, אך יעקב מבקש גם שבועה. יוסף נשבע, וישראל משתחווה על ראש המיטה. אחרי כל השנים שבהן ביקש לראות את בנו החי, האב מפקיד בידיו גם את הדרך שלאחר מותו. המעמד מתרחש במצרים, אך השיחה מכוונת אל הארץ שממנה באו.
גושן היא ביתם עתה. הנכדים גדלים כאן, המזון מגיע מיד יוסף, ובני המשפחה יושבים בשלום זה לצד זה. אבל מול המיטה נפתח לרגע המקום האחר: השדה מול ממרא, המערה שבה קבורים האבות. לשם מבקש יעקב להגיע. יוסף קיבל את השבועה, והיא תישאר בידיו גם כאשר אביו כבר לא יוכל לומר לו דבר.
אחר כך מגיעה אל יוסף הידיעה: אביך חולה. הוא לוקח את מנשה ואת אפרים ובא. יעקב שומע שבנו הגיע, מתחזק ויושב על המיטה. לפני הנכדים הוא חוזר אל לוז שבכנען, אל אל שדי שנראה אליו וברך אותו בפריון, בעם רב ובארץ שתינתן לזרעו. הזיכרון הרחוק הזה עומד עכשיו בינו לבין הילדים שנולדו במצרים.
מתוך הזיכרון הזה הוא מודיע ששני בני יוסף, שנולדו במצרים לפני בואו, יהיו לו כבניו שלו, כראובן וכשמעון. בכך הם מקבלים מקום עצמאי בתוך חלוקת המשפחה. ילדים אחרים שייוולדו ליוסף ייקראו על שם שני האחים האלה בנחלתם. יעקב מזכיר גם את מות רחל בדרך ואת קבורתה בדרך אפרת, ולא במערת המשפחה.
״מי אלה?״ שואל ישראל כשהוא רואה את בני יוסף. עיניו כבדו. יוסף מקרב אותם ואומר שהם בניו, אשר נתן לו אלוהים כאן. יעקב מנשק להם ומחבק אותם. את פני יוסף לא פילל לראות עוד, והנה הוא רואה גם את זרעו. יוסף מוציא את הבנים מבין ברכיו ומשתחווה ארצה. עכשיו יעמיד אותם לפני הידיים שיברכו אותם.
יוסף מציב את מנשה מול יד ימינו של אביו, ואת אפרים מול שמאלו. אבל יעקב שולח את ידיו באלכסון: הימין אל ראש אפרים, השמאל אל ראש מנשה. הוא מברך בשם האלוהים שלפניו התהלכו אברהם ויצחק, האלוהים שרעה אותו כל חייו והמלאך שגאל אותו מכל רע. שמו ושם אבותיו ייקראו בנערים, והוא מבקש שירבו בארץ.
יוסף רואה שיד הימין מונחת על הצעיר ומבקש לשנות את מקומה. הוא אומר לאביו שמנשה הוא הבכור. יעקב מסרב ומשיב שהוא יודע: גם מנשה ייעשה לעם ויגדל, אבל אחיו הצעיר יגדל ממנו. הוא מברך אותם בנוסח שבו יברכו ישראל את בניהם, כשהוא מקדים את אפרים למנשה.
יעקב אומר ליוסף שהוא עומד למות. אלוהים יהיה עמם וישיב אותם אל ארץ אבותיהם. גם חלק יתר הוא מוסר לו, ״שכם אחד על אחיך״, אשר לקח מיד האמורי בחרבו ובקשתו. הבן שהיה רחוק מן הבית מקבל עתה את שני בניו בתוך בית ישראל וברכה שתלך עמם. הידיים ששכל אביו נשארות על מקומן עד שהדברים נאמרים.
הבנים נאספים סביב יעקב. הוא מבקש שיקשיבו, וקולו פונה תחילה אל ראובן: בכורו, כוחו וראשית אונו. אבל דברי המעלה נעצרים מול הפחז, מול חילול יצועי האב. ראובן שומע שלא יהיה לו היתרון שהיה ראוי לבכור. השנים שעברו לא העלימו את המעשה מזיכרונו של אביו.
שמעון ולוי נזכרים יחד. יעקב מדבר על כלי החמס שלהם, מסרב לקשור את נפשו בסודם ומגנה את כעסם העז. הוא אומר שיחלק אותם ביעקב ויפיץ אותם בישראל. מעשה האלימות שבחיי המשפחה אינו נעלם בשעת הברכה והפרידה; הוא מקבל ביטוי ברור בדברי האב אל הדור הבא.
ליהודה נשמעת ברכה של הנהגה. אחיו יודו לו, ידו תהיה בעורף אויביו, ובני אביו ישתחוו לו. יעקב מדמה אותו לגור אריה העולה מן הטרף ורובץ בביטחון שאין מעירים ממנו. שבט ומחוקק נקשרים בשמו; אחריהם באות תמונות של גפנים, יין וחלב בשפע. הבן שניגש אל יוסף וערב לבנימין עומד עכשיו ושומע על מקומו בין אחיו.
זבולון שומע על חוף ימים, על אוניות ועל גבול לצד צידון. ליששכר נותן יעקב תמונה של חמור חזק, הרובץ בין המשפתיים. הוא רואה מנוחה טובה וארץ נעימה, מטה שכם לשאת ונעשה למס עובד. מול האב עומדים בנים, ובברכות נפתחים לפניהם מרחבים: חוף לספינות, אדמה לעבודה, משא שצריך לשאת.
דן עתיד לדון את עמו כאחד השבטים. בברכתו הוא נחש על הדרך, הנושך בעקבי הסוס ומפיל את הרוכב לאחור. ואז קול יעקב פונה מן הבן אל ה׳: ״לישועתך קיוויתי״. גד ייאבק בגדוד וישיב עקב; אשר ייתן לחם עשיר ומעדני מלך; נפתלי יהיה כאיילה שלוחה, נותן אמרי שפר.
בן אחר בן שומע את שמו. לא לכולם נאמרים דברים שווים, ולא כולם נשלחים אל אותו מרחב. יש מי שיישא משא ויש מי שיילחם, מי שייתן לחם ומי שיימשל לאיילה מהירה. הם עומדים באותו חדר, ליד אותה מיטה, אבל ברכות האב פורשות לפניהם דרכים שונות. אחריהם עוד ממתינים יוסף ובנימין.
אל יוסף מגיעה ברכה ארוכה. בן פורת הוא על עין מים, אבל סביבו נזכרים גם בעלי חצים ששנאו אותו ומיררו את חייו. קשתו נשארת איתנה, וזרועות ידיו מתחזקות מידי אביר יעקב. האב אינו מדבר רק על השפע שסביב בנו במצרים; גם הפגיעה והעמידה בפניה נכנסות לברכה שהוא נותן לו.
הוא מברך אותו בברכות שמים מעל ובתהום הרובצת מתחת, בברכות פריון ובברכות אבות. הברכה הולכת מן המים אל השמים ומן ההורים אל הילדים, ונחה על ראש יוסף. אחריו בנימין: זאב יטרף, אומר יעקב, בבוקר יאכל ובערב יחלק שלל. גם הבן הצעיר קיבל את דבריו, והשמות כולם נאמרו.
שנים עשר בנים סביבו, שנים עשר שבטי ישראל. כל אחד קיבל ברכה משלו. גם ראובן, גם שמעון ולוי ששמעו דברים קשים, נשארים בתוך המעגל. יעקב מסיים לפנות אליהם איש איש, ואז שב אל הדבר שצריכים לעשות יחד. לפני הדרכים המיועדות להם יש דרך אחת שעל כולם ללכת: לשאת את אביהם אל המערה.
הוא מציין להם את המקום במדויק: המערה שבשדה עפרון החתי, במכפלה שמול ממרא בארץ כנען. אברהם קנה אותה ואת השדה לאחוזת קבר. שם, לא במקום אחר, עליהם לקבור אותו. אפילו בשעת הפרידה יש שמות וגבולות שצריך לומר, כדי שהבנים ידעו לאן להוליך את אביהם.
שם נקברו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ושם קבר יעקב את לאה. ההוראה קושרת את מותו אל דורות הבית ומחזירה את הסיפור אל הקנייה שנעשתה אחרי מות שרה. בניו אינם נדרשים לבחור קבר חדש או להחליט לפי נוחות הדרך; האב מוסר להם מקום מזוהה ומפורש.
יעקב מסיים לצוות. הוא אוסף את רגליו אל המיטה, גווע ונאסף אל עמיו. עוד רגע קודם היו הבנים מקשיבים לקולו; עכשיו אין עוד דברים שיוסיף. השמות שנאמרו בחדר נשארים עם החיים. האב שביקש לשכב עם אבותיו שוכב לפניהם, והדרך אל המערה מוטלת מעתה עליהם.
יוסף בוכה על פני אביו ומנשק לו. אחר כך הוא מצווה את הרופאים לחנוט את ישראל. ארבעים יום נמשכת החניטה, ומצרים בוכה אותו שבעים יום. רק כשכלים ימי הבכי פונה יוסף באמצעות בית פרעה: אביו השביע אותו להיקבר בכנען. הוא מבקש לעלות, לקבור ולשוב.
פרעה נותן רשות. יוסף עולה, ועמו עבדי פרעה, זקני ביתו וזקני ארץ מצרים, בני ביתו ואחיו ובית אביו. הטף, הצאן והבקר נשארים בגושן. רכב ופרשים מצטרפים, והמחנה כבד מאוד. מסע הקבורה הוא גם אירוע משפחתי וגם מעמד הנראה לעיני הסביבה.
בגורן האטד נעצר המסע למספד גדול. שבעה ימים עושה יוסף אבל לאביו, ויושבי הארץ רואים את המחנה ואת הבכי וקוראים למקום על שם אבל מצרים. משם נושאים בני יעקב את אביהם למכפלה וקוברים אותו כפי שציווה. אחר כך חוזרים למצרים. העגלות והמלווים שבים לגושן; יעקב נשאר לצד אבותיו ולאה במערה.
אחרי הקבורה אין עוד אב בין האחים לבין יוסף. הפחד שב אליהם: אולי ישטום אותם עכשיו, אולי ישיב להם את כל הרעה שעשו. הם שולחים אליו דבר בשם האב — שציווה לפני מותו לבקש ממנו לשאת את פשעם. המילים מגיעות אל יוסף, והוא בוכה כשנאמרות לו.
יוסף בוכה כשהדברים נאמרים לו. אחיו באים, נופלים לפניו ומציעים להיות לו לעבדים. הוא אומר שלא ייראו ושואל אם הוא במקום אלוהים. הוא מכיר בכך שהם חשבו עליו רעה, אך אומר שאלוהים חשבה לטובה כדי להביא להצלת עם רב, כפי שנראה עתה.
ואז הוא מבטיח דבר שיוכל לעשות בידיו: הוא יכלכל אותם ואת טפם. הוא מנחם אותם ומדבר על לבם. הילדים יאכלו, האחים לא יימכרו לעבדים, והעבר לא ייקבע מחדש כעונש על בתיהם. יעקב כבר איננו, אבל יוסף אומר להם שהאחריות שלקח על המשפחה אינה עומדת להסתיים עם קבורת האב.
יוסף מוסיף לשבת במצרים עם בית אביו. הוא חי מאה ועשר שנים וזוכה לראות דורות מבני אפרים. גם בני מכיר, בנו של מנשה, נולדים על ברכיו. הילד שנלקח מאחיו בשדה רואה סביבו ילדים מילדיו, בתוך הארץ שאליה הגיע עם שיירת הסוחרים.
לפני מותו הוא אומר לאחיו שאלוהים יפקוד אותם ויעלה אותם מן הארץ הזאת אל הארץ שנשבע לאברהם, ליצחק וליעקב. הוא משביע את בני ישראל שכאשר תבוא הפקידה, יעלו משם את עצמותיו. בשונה מבקשת יעקב לקבורה מיידית בארץ, בקשת יוסף נקשרת ליציאה העתידית של המשפחה כולה.
בגיל מאה ועשר יוסף מת. חונטים אותו ומניחים אותו בארון במצרים. לא יוצאת הפעם שיירת קבורה לכנען. הארון נשאר, ועמו השבועה: ביום שבו אלוהים יפקוד את בני ישראל, הם יישאו גם את עצמותיו. בגושן מוסיפים הילדים לגדול, והדרך שהאב והבן ביקשו לשוב בה עוד ממתינה להם.
בסוף הפרשה
במערת המכפלה נח יעקב. במצרים מונח ארונו של יוסף. בין שני המקומות נשארה שבועה אחת, שנמסרה לחיים: כשתיפתח הדרך חזרה, לא ישאירו אותו מאחור.
יעקב אינו אומר רק שאינו רוצה להישאר במצרים. הוא מציין יעד חיובי: קבורת אבותיו. המקום מחבר אותו אל אברהם ושרה ואל יצחק ורבקה, ובהמשך הוא מזכיר גם את לאה. לכן הקבורה היא חלק מסיפור השייכות המשפחתי, לא רק החלטה על מקום הגופה.
השבועה מוסיפה לבקשה כוח מעשי. בהמשך יוסף משתמש בה כאשר הוא מבקש רשות לצאת ממצרים. הפרשה מראה אפוא כיצד מילה שנאמרה בחדר פרטי נעשית בסיס לפעולה מול השלטון. אין צורך להניח שהמלך היה מסרב בלי שבועה; די בכך שהתורה מציגה את ההתחייבות כנימוק שבאמצעותו מתאפשר המסע.
המפגש עם אפרים ומנשה ממשיך את אותו עניין מכיוון אחר. יעקב מכניס את הילדים שנולדו במצרים אל מסגרת בניו ונחלותיהם. הקבורה מפנה אל הדורות הקודמים, והברכה מכוונת אל הדורות הבאים. שניהם מתקיימים באותו זמן בחיי האב הזקן. כך פתיחת הפרשה מחברת את סיום החיים אל המשכיות הבית, ומבהירה שהעתיד אינו תלוי רק במקום שבו הילדים נולדו אלא גם בזיקה שמועברת אליהם.
יוסף מסדר את בניו לפי הבכורה, ויעקב משכל את ידיו. משום שעיניו כבדו, יוסף חושב שיש לתקן את המעשה. רש״י מדגיש שהשיכול נעשה בהשכל ובדעת: יעקב יודע שמנשה הוא הבכור ובכל זאת מניח את ימינו על אפרים. דברי יעקב ליוסף בפסוקים מאשרים שהוא אינו פועל מתוך בלבול.
הסצנה מזכירה את ברכת יצחק, שגם בה אב זקן מתקשה לראות ושני אחים עומדים ביחס לבכורה. אבל הדמיון מבליט הבדל: כאן אין התחפשות ואין החלפת זהות בסתר. הבחירה בצעיר נאמרת בגלוי, וגם הבכור מקבל הבטחה שיהיה לעם ויגדל. ההעדפה אינה מוצגת כמחיקה מוחלטת של האחר.
הברכה כוללת את שמות אברהם ויצחק ואת חייו של יעקב, ומתבקשת להתקיים בנערים. לכן הסצנה עוסקת ביותר ממיקום של כפות ידיים. היא מעבירה זיכרון, שם ותקווה אל ילדים שנולדו מחוץ לארץ האבות. הקריאה הזאת מסבירה מדוע נוסח הברכה יכול לצאת מן החדר ולהיעשות ברכה שהורים אומרים לילדיהם: המעשה הפרטי מתואר מלכתחילה כתחילתה של מסורת.
ראובן שומע על אבדן יתרונו, ושמעון ולוי שומעים דברי גינוי לכעסם. ובכל זאת סיכום הנאום אומר שיעקב בירך את כולם. רש״י מעלה בדיוק את הקושי הזה ומסביר שהברכה כללה גם אותם. הוא אינו מבטל את התוכחה, אלא מבקש לקרוא אותה בתוך מעמד רחב יותר שבו האב פונה לכל בניו.
בפירושו לשמעון ולוי רש״י מדגיש שהקללה מופנית לכעסם ולא לעצם אישיותם. ההבחנה חשובה: מעשה חמור ותכונה מסוכנת ראויים לגינוי, אבל האדם אינו מצטמצם בהכרח אליהם. הפסוק המסכם גם ממשיך למנות אותם בתוך שנים עשר השבטים. הבית אינו נמחק מפני שהעבר שלו כולל פגיעה קשה.
הנאום מעניק לכל בן מילים אחרות. יש בו זיכרון של מעשים, דימויי מקום ומלאכה וחזון של הנהגה. משום כך אין לקרוא אותו כאוסף איחולים זהים שחולקו בסדר שמות. הברכה קשורה למה שמיוחד לכל אחד, ולעיתים היא מחייבת גם לומר מה אסור שימשיך. זו דרך לקרוא את המורכבות בלי להפוך את התוכחה לאיחול נעים ובלי להתעלם מן האחדות שבסיום.
יהודה נמשל לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה ובנימין לזאב. אלה אינם תיאורים שנועדו לבטל את אנושיות הבנים, אלא תמונות שיריות המבליטות כוח, תנועה, נשיאת משא או יכולת תקיפה. כאשר מספרים את הפרשה בשפה פשוטה, חשוב להשאיר אותן כדימויים ולא להפוך אותן לאירועים שהתרחשו.
הפסוקים עוברים גם בין בן יחיד לבין השבט העתיד לצאת ממנו. בדברי יהודה נזכרים שבט ומחוקק, ורש״י קורא אותם על הנהגה שתימשך בבית דוד ועל מסגרות הנהגה מאוחרות. זהו פירוש המתבונן בדברי האב מתוך תולדות העם. בקריאה הראשונית של הסצנה, יעקב עדיין מדבר אל בניו העומדים לפניו; הפירוש מציג את האופק שהמסורת רואה בדבריו.
אי אפשר לתרגם כל תמונה למסקנה היסטורית אחת בלי עיון נוסף. חלק מן הלשון השירית פתוח ליותר מקריאה אחת. לפיכך ההסבר הנגיש צריך לתת לקורא אחיזה: מי הנמען, מה התמונה, ואיזה תחום בחיי השבט היא עשויה לתאר. לצד ההסבר נשאר הנוסח המלא לעיון, כדי שהבהירות לא תבוא במחיר של ביטול העושר שבשירה.
יעקב מדייק בפרטי המערה: מי קנה אותה, ממי, היכן היא ומי קבור בה. הפירוט מחזיר את הקורא לפרשת חיי שרה, שבה אברהם קנה את המקום. מה שהיה אז צורך דחוף של אדם אבל נעשה במשך הדורות כתובת קבועה של זיכרון משפחתי. לכן החזרה על הפרטים אינה רק הוראת דרך לבנים.
מסע הקבורה כולל זקנים מצרים, רכב ופרשים, והאבל נראה לעיני יושבי הארץ כאבל מצרים. ובכל זאת בני יעקב מביאים את אביהם דווקא אל קבר המשפחה. המעמד הציבורי הגדול אינו מחליף את הבקשה הפרטית. יוסף הוא איש בעל כוח במצרים, אך הוא משתמש בכוחו כדי לקיים את צוואת אביו.
אחרי הקבורה כולם חוזרים למצרים. זהו סיום של מסע מסוים ולא מימוש סופי של הבטחת הארץ. חשוב לשים לב לכך כדי לא לקרוא את הקבורה כיציאת מצרים מוקדמת. הטף והמקנה נשארו בגושן, והחיים ממשיכים שם. השיבה אל מערת האבות מחזקת את הזיקה לארץ, ובאותו זמן מדגישה שהמשפחה החיה עדיין אינה יושבת בה.
מות יעקב משנה את פירוש האחים למעשיו של יוסף. הם חוששים שאולי נמנע מנקמה רק כדי לא לפגוע באב. לכן ההסדר המשפחתי זקוק כעת לאישור שאינו תלוי בנוכחותו. שנות מגורים משותפות ואספקת מזון לא ביטלו בהכרח את הפחד שנולד מן הפגיעה הישנה.
האחים מוסרים ציווי של האב לבקש מחילה. רש״י מסביר ששינו בדבר מפני השלום, ושיעקב לא ציווה זאת כי לא חשד ביוסף. זהו הסבר פרשני לפער בין דבריהם לבין סיפורי הפרידה שכבר נקראו. חשוב להציג אותו כפירוש: בפסוקים נאמר שהאחים מסרו כך, ולא מתואר קודם מעמד שבו יעקב אמר את הדברים האלה.
יוסף משיב בהכרה ברעה ובמבט על הטובה שיצאה ממנה, ומוסיף הבטחה לכלכל את האחים ואת ילדיהם. בהמשך הוא עצמו מבקש מהם שבועה לעתיד: להעלות את עצמותיו כשאלוהים יפקוד אותם. שתי ההתחייבויות מסיימות את הספר ביחסים של אחריות. יוסף ידאג לחיים שנותרו לפניו, והדורות שאחריו יישאו את זכרו בדרך חזרה. הארון במצרים מסמן שהסיפור נחתם, אך הבטחת השיבה עוד לא הושלמה.
