יהודה עושה צעד קדימה. סביבו אחיו, לפניו האיש שהחליט להשאיר את בנימין לעבד, ובכנען אב זקן שמחכה לשובם. אין בידו ראיה שתסביר את הגביע. יש בידו דבר אחד אחר: ההבטחה שנתן לאביו להחזיר את הנער, והנכונות להישאר במקומו.
״בי אדוני״, אומר יהודה. הוא מבקש לדבר, מבקש שלא יעלה כעסו של האיש שכוחו ככוח פרעה. ואז הוא חוזר אל השאלה הראשונה שנשאלה כאן: האם יש להם אב או אח. הם סיפרו על אב זקן ועל ילד זקונים, על אח שמת ועל הבן שנותר לבדו לאמו. אביו אוהב אותו, והפרידה ממנו כבדה מנשוא.
יהודה מזכיר שהשליט דרש לראות את הנער, ושבלי להביאו נאסר עליהם לשוב. האחים חזרו לביתם ומסרו את הדברים. כאשר האב ביקש לקנות שוב אוכל, הסבירו שלא יוכלו לרדת בלי בנימין. כך נקשרה השגת המזון בסכנה שהאב ביקש למנוע.
יהודה מביא אל החדר את קולו של יעקב. שניים ילדה לו אשתו, אמר האב; אחד יצא מעמו, והוא חשב שנטרף, ומאז לא ראהו. אם יילקח גם זה ויקרהו אסון, תרד שיבתו ברעה שאולה. יהודה אומר את הדברים לפני יוסף, בלי לדעת שהבן שהאב לא ראה עוד הוא האיש היושב מולו ושומע כיצד בכו עליו בבית.
עכשיו יהודה מדבר על החזרה. אם יבוא אל אביו בלי הנער, והאב יראה שבנימין איננו, הוא ימות. נפשו קשורה בנפשו. הם יעמדו בפתח הבית ויביאו עמם עוד אבדן, אחרי שכבר נשאו לשם פעם כתונת מוכתמת בדם. יהודה אינו מבקש מן השליט לדמיין שיירה או גביע; הוא מבקש ממנו לראות אב הממתין לבנו.
יהודה מגלה שהוא ערב לנער לפני אביו. הוא התחייב שאם לא ישיב אותו, יישא באשמה כל הימים. עכשיו הוא מציע חילוף ברור: הוא יישאר עבד לאדון, ובנימין יעלה עם אחיו. אין זו הבטחה לעתיד רחוק, אלא נכונות לשנות מיד את גורלו שלו.
״כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?״ הוא אומר. הבקשה נשארת בחדר: יהודה יישאר, בנימין יחזור. אין לו דרך לדעת מה תעשה הבקשה לאיש ששומע אותה. הוא עומד לפניו כערב, כבן וכאח, ומעמיד את חירותו שלו מול הדרך הביתה. יוסף אינו יכול להתאפק עוד.
״הוציאו כל איש מעליי״, מצווה יוסף. האנשים יוצאים, והאחים נשארים עמו לבדם. אז נשמע בכיו, חזק עד שהמצרים ובית פרעה שומעים. ״אני יוסף״, הוא אומר. ״העוד אבי חי?״ אבל איש אינו עונה. האחים עומדים נבהלים מול הפנים שהכירו רק כפני שליט, ושומעים מתוכן את השם שהותירו מאחור לפני שנים.
יוסף מזמין אותם לגשת ומזהה את עצמו במפורש כאח שמכרו למצרים. הוא מבקש שלא יתעצבו ולא יכעסו על עצמם, ומסביר שהוא רואה את הגעתו לכאן כשליחות להצלת חיים. רק שנתיים מן הרעב חלפו וחמש עוד נותרו; עליהם למהר להביא את האב, את המשפחות ואת המקנה לגושן, שם יוכל לכלכל אותם.
הוא מבקש שיסתכלו בו, גם הם וגם בנימין: פיו הוא המדבר אליהם. עליהם למהר אל האב ולספר על כבודו במצרים. ואז יוסף נופל על צווארי בנימין ובוכה, ובנימין בוכה עליו. הוא נושק לכל אחיו ובוכה עליהם. אחרי הבהלה, אחרי ההסברים, אחרי שנסגר המרחק ביניהם, הם מדברים עמו. קול האחים שב אל החדר.
הבשורה יוצאת מבית יוסף: אחיו באו. פרעה ועבדיו שמחים, והמלך מורה להעמיס את הבהמות ולשלוח את האחים להביא את האב ואת הבתים. עגלות ייקחו עמם לנשים ולטף; על הכלים שישאירו לא יצטערו, כי טוב מצרים יינתן להם. הדרך שהייתה עד עתה דרך של קניית מזון עומדת לשאת משפחה שלמה.
יוסף נותן עגלות וצידה לדרך. לכל אח הוא נותן חליפות שמלות, ולבנימין כסף וחמש חליפות. לאביו הוא שולח חמורים נושאי מטוב מצרים ואתונות עם תבואה, לחם ומזון. כשהאחים יוצאים הוא מזהיר אותם שלא ירגזו בדרך. הם עולים ממצרים ובאים אל יעקב בכנען.
״עוד יוסף חי״, אומרים האחים בכנען. הוא מושל בכל ארץ מצרים. לב יעקב פג; הוא אינו מאמין להם. הם מוסיפים את הדברים שאמר יוסף, ולנגד עיניו עומדות העגלות שנשלחו לשאת אותו. אז חיה רוחו. ״רב״, אומר ישראל, די לו בכך שבנו חי. הוא ילך לראות אותו, בטרם ימות.
ישראל אוסף את כל אשר לו ויוצא. בבאר שבע הוא עוצר וזובח לאלוהי אביו יצחק. לפניו הדרך למצרים; מאחוריו הארץ שבה חי עם אביו, והקברים שאליהם שב כל חייו. הלילה יורד בבאר שבע, ובמראות הלילה נשמעת הקריאה: ״יעקב, יעקב״. הוא משיב: ״הנני״.
במראות הלילה אלוהים קורא אליו והוא משיב. נאמר לו שלא יירא מרדת מצרימה, כי שם יהיה לגוי גדול. אלוהים מבטיח לרדת עמו ולהעלותו, ויוסף עתיד לשית את ידו על עיניו. ההבטחה מחברת את עתידה הרחב של המשפחה עם קרבת הבן אל האב בסוף חייו.
בבוקר קם יעקב מבאר שבע. בניו נושאים אותו בעגלות ששלח פרעה, ועמם הנשים והטף. המקנה והרכוש שנקנו בארץ כנען נאספים למסע. בנים ובני בנים, בנות ובנות בנים — הבית כולו בדרך. אין זו עוד ירידה של עשרה אחים שיחזרו עם שקי תבואה; הפעם האב עצמו נוסע אל הבן, וכל זרעו עמו.
בדרך למצרים נעים ענפי הבית זה לצד זה. בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ובניהם עמם; גם דינה נכללת בבית. ליד בני יהודה נמצאים פרץ וזרח, ובני פרץ חצרון וחמול. ער ואונן אינם בין הנוסעים; הם מתו בכנען. גם בשעה שהבית כולו מתקבץ לדרך, נשארים בו המקומות של מי שכבר אבדו.
בני זלפה הם גד ואשר וצאצאיהם, ובמשפחת אשר נמצאת גם שרח. בנימין בא עם ענף בני רחל, ואילו יוסף, אחיו, ממתין במצרים עם מנשה ואפרים שנולדו שם. דן ונפתלי בני בלהה משלימים את ארבעת ענפי האמהות. בשמות הבנים חוזרות לאה, רחל, זלפה ובלהה ונפגשות בתוך משפחה גדולה שכבר יש בה כמה דורות.
שישים ושש נפשות מיוצאי ירך יעקב באות מצרימה, בלי נשי בניו. עם יעקב ועם הבית שכבר נמצא במצרים, מניין המשפחה הוא שבעים. מאחורי המספר יש ילדים שכבר נולדו בארץ שאליה נוסעים, נכדים שעוברים עתה את הדרך, ואב זקן שמבקש לראות את פני בנו. השמות מתקבצים יחד, אבל יוסף עוד צריך לצאת לקראת השיירה.
יהודה נשלח לפני המחנה אל יוסף, להכין את בואם לגושן. כשמגיעה השיירה, יוסף אוסר את מרכבתו ויוצא לקראת אביו. הוא נראה אליו, נופל על צווארו ובוכה עליו עוד. האב והבן, שביניהם עמדו שנים של אבל, עבדות ומאסר, נמצאים עכשיו באותו מקום. הפנים שיעקב ביקש לראות אינן עוד בשורה בפי אחרים.
ישראל אומר ליוסף שכעת יוכל למות, לאחר שראה את פניו ונוכח שהוא חי. אין בכך תיאור של מוות מיידי, אלא ביטוי לכך שהבקשה שבגללה יצא מדרך כנען התמלאה. האב שבא לראות את בנו לפני מותו אכן זוכה לפגוש אותו.
אחרי הפגישה יוסף פונה אל אחיו ואל בית אביו. הוא יעלה לפרעה ויודיע שבאו, עם הצאן והבקר וכל אשר להם. כשיישאלו למלאכתם, עליהם לומר שהם אנשי מקנה, מנעוריהם וגם אבותיהם, כדי שיוכלו לשבת בגושן. לבכי יש עכשיו המשך של חיים: צריך למצוא מקום לעדרים, מזון לילדים ודרך לשבת בארץ שהביאה אותם אליה.
חמישה אחים עומדים לפני פרעה. יוסף הודיע שאביו ואחיו באו מכנען וכבר נמצאים בגושן, והמלך שואל למלאכתם. רועים הם, משיבים האחים, הם ואבותיהם. בכנען אין מרעה לצאן, והרעב כבד. הם מבקשים לגור בארץ ולשבת בגושן. זו בקשתם מן המלך: מקום שבו יוכלו להוסיף לחיות מן המלאכה שהביאו עמם.
פרעה מוסר ליוסף את האפשרות להושיבם במיטב הארץ ובגושן, ומציע שאם יש ביניהם אנשי חיל יעמידם על מקנהו. יוסף מביא גם את יעקב אביו לפניו. יעקב מברך את פרעה. כשהמלך שואל לגילו, הוא משיב ששנות מגוריו מאה ושלושים, ומוסיף שהיו מעטות ורעות לעומת חיי אבותיו. הוא מברך שוב ויוצא.
יוסף מושיב את הבית במיטב הארץ, בארץ רעמסס, כפי שציווה פרעה. הוא נותן לאביו ולאחיו אחוזה ומכלכל אותם, עד צרכיהם של הילדים. בגושן יש לחם. אבל בשאר מצרים הולך המזון ואוזל, ואנשים באים אל יוסף ובידיהם מה שעוד נותר להם לשלם. מחוץ לבית המשפחה, הרעב אינו מניח לארץ.
בתחילה מביאים כסף. מצרים וכנען קונות תבואה, ויוסף אוסף את התשלומים ומביאם לבית פרעה. אחר כך נגמר הכסף. המצרים באים שוב, הפעם בלי מחיר בידיהם: ״הבה לנו לחם״, הם מבקשים. למה ימותו מול עיניו, רק משום שלא נשאר להם עוד במה לקנות?
יוסף מבקש את מקניהם ומספק להם לחם תמורת הסוסים, הצאן, הבקר והחמורים. כך הוא מכלכל אותם באותה שנה. בשנה הבאה הם אומרים שלא נשאר דבר מלבד גופם ואדמתם, ומציעים שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם. הם מבקשים גם זרע, כדי שיוכלו לחיות ולעבד את הקרקע ולא להניחה שממה.
איש אחר איש מוכר את שדהו, מפני שהרעב חזק ממנו. יוסף קונה את אדמת מצרים לפרעה, והעם מועבר לערים מקצה הארץ ועד קצה. רק אדמת הכוהנים נשארת מחוץ לקנייה; להם יש קצבה מן המלך, ואין הם צריכים למכור כדי לאכול. השדות עוד נמצאים במקומם, אבל יד אחרת מחזיקה בהם עתה, ומי שעבדו אותם מבקשים זרע כדי שיוכלו להמשיך לחיות.
יוסף נותן לעם זרע. הוא אומר שקנה אותם ואת אדמתם לפרעה, ומעמיד את ההסדר החדש: חמישית מן התבואה תינתן למלך, וארבע חמישיות יישארו לזריעת השדה ולאוכלם, לאנשי בתיהם ולטף. אחרי הכסף שנגמר והמקנה שנמסר, הוא מחזיר אל ידיהם את האפשרות לזרוע.
״החייתנו״, הם אומרים לו, ומבקשים למצוא חן בעיניו. הם מקבלים את מעמדם כלפי פרעה. החמישית נעשית חוק במצרים, בעוד אדמת הכוהנים נשארת חריג. הרעב חולף דרך הבתים ומשאיר אחריו סדר חדש בשדות. מי שיחזור לזרוע ידע שחלק מן הקציר כבר שייך לבית המלך.
ובגושן יושב ישראל. המשפחה נאחזת במקום, פרה ורבה, והבית שהגיע אל מצרים מתוך רעב גדל בה. בנימין אינו עבד בבית השליט; הוא עם אחיו. יעקב אינו מתאבל עוד על יוסף כבנו המת; בנו מכלכל אותו ואת הילדים. סביבם משתרעת מצרים, והם יושבים בה יחד, רחוקים מן הארץ שממנה יצאו אך חיים זה לצד זה.
בסוף הפרשה
בגושן יש לחם, ויש מקום לבית שהגיע מכנען. יעקב יושב ליד בניו, ויוסף עוד יכול לבוא אליו. השנים האחרונות של האב מתחילות במקום שבו סוף סוף נמצאים כולם יחד.
בנאום יהודה יש הרבה פרטים שהקורא כבר מכיר. החזרה אינה מיותרת, משום שהיא מסדרת אותם מחדש סביב האב. בשיחה על הגביע השאלה הייתה מי נמצא אשם; בנאום השאלה היא מה יקרה ליעקב אם בנימין לא יחזור. כך יהודה מנסה לשנות את נקודת המבט של מי שמחזיק בכוח להחליט.
רש״י מפרש את הבקשה לדבר באוזני האדון כרצון שהדברים ייכנסו לאוזניו. הוא גם שומע בבקשה שלא יכעס רמז לכך שיהודה מדבר בתקיפות, למרות לשון הכבוד. אין צורך להוסיף את כל התיאורים המדרשיים לסיפור עצמו כדי להבין את המתח: יהודה כפוף לשליט, אך אינו מוותר על ההכרח להשמיע את דברו.
הנאום מגיע לשיאו רק כשיהודה מציע להישאר במקום בנימין. אילו הסתפק בתיאור צער האב, הייתה זו בקשת רחמים בלבד. ההצעה מוסיפה אחריות אישית. זהו ההבדל בין הכרה בכאב של הזולת לבין נכונות לשאת במחיר כדי למנוע אותו. השינוי מקבל משמעות מיוחדת על רקע הצעת יהודה למכור את יוסף בפרשת וישב: עתה הוא מבקש להישאר במצרים כדי שאחיו יוכל לצאת.
יוסף אומר לאחיו שהוא מי שמכרו למצרים. אחר כך הוא מציע להבין את בואו כשליחות להצלת חיים. שני המשפטים עומדים יחד: המעשה האנושי אינו נמחק, ובכל זאת יוסף מסרב להעמיד את כל העתיד על נקמה בו. זו קריאה בדבריו, ואין צורך להפוך אותה להודעה שהאחים כבר תיקנו כל דבר או שהפגיעה לא הייתה קשה.
רש״י מסביר שיוסף הוציא את הנוכחים כדי שאחיו לא יתביישו בפני המצרים בשעת הגילוי. ההסבר נותן חשיבות לאופן מסירת האמת, לא רק לתוכנה. גם כאשר הוא בעל המעמד והם תלויים בו, הוא יכול לבחור מי יהיה עד לרגע חולשתם. הבכי נשמע בחוץ, אבל השיחה על מה שעשו לו נשארת בתוך המשפחה.
הפסוקים מדגישים שהאחים אינם מסוגלים לענות בתחילה, ורק אחרי ההזמנה להתקרב, ההסברים והנשיקות הם מדברים עמו. אפשר ללמוד מן הסדר הזה שגילוי עובדה אינו זהה לשיקום קשר. צריך גם זמן, קרבה והבטחה מעשית לעתיד. יוסף אינו רק אומר מי הוא; הוא מציע להביא את האב ולדאוג לחיי הבית בשנות הרעב שנותרו.
הבשורה שיוסף חי מנוגדת למה שיעקב האמין במשך שנים. לכן אין פלא שהמשפט הראשון אינו מתקבל מיד. התורה מספרת על הדברים שנאמרים לו ועל העגלות שהוא רואה, ורק אז על חיות רוחו. המהלך נותן מקום לפער שבין שמיעת ידיעה חדשה לבין היכולת להאמין בה ולפעול על פיה.
כשהוא יוצא, יעקב עוצר בבאר שבע וזובח לאלוהי אביו יצחק. רש״י מסביר את הזכרת יצחק באמצעות קדימת כבוד האב לכבוד הסב. זהו הסבר לבחירת הניסוח המשפחתי. בהמשך הפסוקים עצמם נשמעת גם הבטחה מיוחדת לירידה למצרים, ובה נאמר שלא יירא. לכן שמחת הפגישה הצפויה אינה מבטלת את כובד המעבר מארץ אבותיו.
ההבטחה מדברת בעת ובעונה אחת על גוי גדול ועל ידו של יוסף על עיני אביו. העתיד הציבורי והצורך הפרטי של האב אינם מופרדים. בקריאה הזאת יעקב יוצא לא רק מפני שבמצרים טוב יותר לאכול, אלא גם כדי להשיב את הקשר שנקטע. הסיפור מניח את השמחה הזאת בתוך מעבר היסטורי גדול, שעדיין אינו מתפרש כולו לעיני הדמויות.
רשימת השמות עוצרת את התנועה כדי להראות מי בא. היא אינה מסתפקת בבני יעקב הבולטים בעלילה, אלא מונה ענפים, נכדים וגם נשים הנזכרות בשמן. היא מציינת את המתים ואת מי שכבר נולדו במצרים. משום כך אין לקרוא את מניין השבעים כאילו היה רשימת עולים לעגלה אחת ברגע אחד, בלי לשים לב להבחנות שהכתוב עצמו עושה.
אחרי הרשימה נשלח יהודה להורות לפני יעקב בגושן. רש״י מביא תחילה הסבר מעשי: להכין מקום ולהורות כיצד להתיישב. הוא מוסיף מדרש שלפיו יהודה נשלח להכין בית תלמוד שממנו תצא הוראה. שני ההסברים קשורים להתארגנות לקראת חיים חדשים, אבל הראשון עוסק ביישוב המקום והשני בתשתית של לימוד.
הצגת שני הרבדים מסייעת להבין את המילה בלי לטשטש את אופיים. בסיפור הראשי אפשר לתאר את שליחותו של יהודה להכנת ההגעה; בעיון אפשר לראות כיצד חז״ל קוראים בה גם הכנה רוחנית. כך הירידה אינה רק מעבר של גופים ורכוש. במבט המדרשי, המשפחה מבקשת לשמור בארץ החדשה גם על הדרך שבה תלמד ותעביר את זיכרונה לדור הבא.
האחים מתבקשים להציג את מקצועם בגלוי. יוסף אינו מנסה להפוך אותם לאנשי חצר הדומים לו, אלא דואג למקום שבו יוכלו להתקיים כרועים. הבקשה לגור בגושן קשורה לצורכי המקנה ולתנאי הקבלה במצרים. זו נקודה מעשית שהסיפור מקדיש לה הכנה ושיחה, מפני שקשר משפחתי מחודש דורש גם סידור חיים שאפשר לקיים.
במפגש עם פרעה יעקב הוא אדם זקן שבא מארץ מוכת רעב, אבל הוא גם מי שמברך את המלך. הסצנה אינה מציגה אותו רק כמקבל חסד. יש בידו דבר לתת במעמד הזה, גם כאשר השלטון והמשאבים אינם שלו. דבריו על השנים המעטות והרעות משמיעים את חייו מתוך זיכרונו, ולא מתוך רשימת הצלחות חיצונית.
מיד אחר כך יוסף מספק לחם לפי הטף. הפרט מחזיר את הסיפור מן החצר אל צורכי הבית. ברכות, ייחוס משפחתי ומעמד מלכותי חשובים, אבל הישיבה תצליח רק אם גם הילדים יקבלו מזון. העיון הזה הוא קריאה במהלך הפסוקים: ההכרה ההדדית בין הבן לאב מגיעה להשלמה מעשית במקום מגורים ובאחריות מתמשכת לחיי המשפחה.
תיאור הרעב מתקדם בשלבים: כסף, מקנה, ולבסוף אדמה וגוף. בכל שלב המצרים מבקשים לחם כדי להישאר בחיים. בסוף הם אומרים שיוסף החיה אותם. חשוב לשמוע את דבריהם, אך גם לקרוא מה השתנה: האדמה נעשתה של פרעה, והחמישית מן היבול נקבעה כחוק. הצלה מיידית ושינוי קבוע ביחסי כוח מתרחשים באותו מהלך.
רש״י מפרש את העברת העם לערים כהעברה מעיר לעיר, ומביא את ההסבר שיוסף ביקש גם להסיר מעל אחיו את חרפת הגלות, כשכולם נעשו עקורים ממקומם. זהו פירוש הנותן מניע לפעולה שהפסוק מתאר בקצרה. יש להבחין בינו לבין עצם העובדה המסופרת, שהעם הועבר והארץ נקנתה לפרעה.
הפסוק האחרון על ישראל בגושן מוצב אחרי הסדר הכלכלי הזה. בני המשפחה נאחזים בארץ בשעה שתושבים אחרים מאבדים את בעלותם עליה. אין צורך להוסיף לפסוקים פסק דין חד כדי לראות את המתח. הקריאה המלאה מאפשרת להחזיק יחד את יוסף כאח הדואג למשפחתו וכמנהל ממלכה, ואת התושבים כאנשים שניצלו מרעב אך עתידם הכלכלי השתנה.
