שנתיים עברו, ויוסף עדיין בכלא. ואז חולם פרעה על פרות העולות מן היאור, ועל שיבולים שאינן מותירות שובע אחריהן. החלומות פותחים את דלת בית הסוהר ומביאים את יוסף לפני המלך. כעבור שנים, כשהרעב כבר מגיע אל כנען, נכנסים אליו עשרה אנשים ומשתחווים. הוא מכיר אותם מיד.
שנתיים תמימות עוברות. בלילה חולם פרעה שהוא עומד על היאור. שבע פרות יפות ובריאות עולות מן המים ורועות באחו; אחריהן עולות שבע פרות רעות מראה ודקות בשר. הרזות אוכלות את הבריאות. המלך מקיץ, נרדם, ושוב בא חלום: שבע שיבולים מלאות וטובות, ושבע דקות ושדופות הבולעות אותן. גם כשהוא מתעורר, התמונות אינן מניחות לו.
בבוקר רוחו נפעמת. הוא קורא לחרטומי מצרים ולחכמיה, אך אינו מקבל פתרון המניח את דעתו. עכשיו שר המשקים נזכר במאסרו ומספר על הנער העברי שפתר לו ולשר האופים את חלומותיהם. הוא מדגיש שמה שנאמר לכל אחד אכן קרה.
הפקודה יוצאת, ויוסף מובהל מן הבור. הוא מתגלח, מחליף את שמלותיו ובא לפני פרעה. ״ואני שמעתי עליך״, אומר לו המלך, שהוא שומע חלום ויכול לפתור אותו. יוסף עומד מול האיש ששמו הגיע אליו עד בית הסוהר ומשיב: ״בלעדי; אלוהים יענה את שלום פרעה״. המלך מתחיל לספר, והאסיר שזה עתה הוחלפו בגדיו מקשיב.
פרעה חוזר אל היאור שבחלום. הוא מספר על הפרות הטובות ועל הפרות שבאו אחריהן, ומוסיף פרט שלא הצליח לשכוח: גם אחרי שבלעו את הבריאות, נשארו הרעות כשהיו. לא ניכר שנכנס בהן דבר. כך גם השיבולים השדופות בלעו את המלאות. הוא סיפר לחרטומים, אמר, ואף אחד מהם לא הגיד לו את הפתרון.
יוסף מסביר ששני החלומות אומרים דבר אחד. שבע הפרות ושבע השיבולים הטובות הן שבע שנות שובע; הרזות והשדופות הן שבע שנות רעב שיבואו אחריהן. הרעב יהיה כבד כל כך, עד שהשפע שקדם לו יישכח. חזרת החלום בשתי צורות מורה שהדבר נכון מלפני אלוהים וקרוב לבוא.
אבל יוסף אינו מסיים בשנות הרעב. עכשיו, הוא אומר, צריך פרעה לראות איש נבון וחכם ולהפקידו על הארץ. יש למנות פקידים, לאסוף תבואה בשנות השבע ולשמור אותה בערים. המזון יהיה שמור לימים הקשים, כדי שלא תיכרת הארץ ברעב. החלומות עוד עומדים לפני המלך, ויוסף כבר מציב לצדם מחסנים, מינויי אנשים ועבודה שצריכה להתחיל.
פרעה פונה אל עבדיו: האם יימצא איש כזה, שרוח אלוהים בו? אחר כך הוא מסיר את טבעתו ונותן אותה על יד יוסף. בגדי שש מחליפים את בגדי האסיר, ורביד זהב מונח על צווארו. המלך ממנה אותו על ביתו ועל מצרים כולה; רק בכיסא יגדל ממנו. יוסף יוצא במרכבת המשנה, ולפניה קוראים את הקריאה המודיעה על מעמדו החדש.
פרעה נותן לו שם מצרי ואישה, אסנת בת פוטי פרע כהן און. יוסף בן שלושים כשהוא מתחיל בתפקיד. בשבע שנות השובע הארץ נותנת יבול רב, והוא אוסף מזון ושומרו בערים, עד שאין עוד מונים את התבואה מרוב כמותה. לפני שנות הרעב נולדים מנשה ואפרים. יוסף קושר את שמותיהם לעמלו, לבית אביו ולפרי שצמח לו בארץ עוניו.
ואז כלות שבע השנים. הרעב מגיע, והאנשים מתחילים לבקש לחם. ״לכו אל יוסף״, אומר פרעה, ועשו את אשר יאמר לכם. יוסף פותח את האוצרות ומוכר תבואה. אל מצרים באים גם מארצות אחרות, כי המחסור הולך ומתפשט. רחוק מן המחסנים, בארץ כנען, יושב אב שאינו יודע מי האיש שאליו הוא עומד לשלוח את בניו.
״למה תתראו?״ אומר יעקב לבניו. הוא שמע שיש שבר במצרים; עליהם לרדת ולקנות, כדי שהבית יחיה ולא ימות. עשרה אחים יוצאים. בנימין נשאר עם אביו, ששומר עליו מפני אסון. הם מגיעים למצרים בתוך המון הבאים לשבור אוכל, ומובאים אל האיש שעל פיו נמכרת התבואה.
יוסף הוא הממונה על המכירה, ואחיו באים ומשתחווים לו ארצה. הוא מכיר אותם, אך מתנכר אליהם ומדבר קשות. הם אינם מכירים אותו. יוסף נזכר בחלומות שחלם עליהם ומאשים אותם שבאו לראות את נקודות התורפה של הארץ כמרגלים.
האחים ממהרים להסביר: אנשים כנים הם, בני אב אחד. שנים עשר היו; הקטן נמצא עם האב, ואחד איננו. יוסף שומע את מניין האחים ואת החסר שבסופו ואינו מגלה את עצמו. הוא עומד על טענת הריגול ודורש להביא את הקטן כדי להוכיח את דבריהם. שלושה ימים הוא אוסף אותם למשמר. האב בכנען מחכה למזון, ובניו אינם יוצאים ממצרים.
ביום השלישי יוסף קורא להם. ״את האלוהים אני ירא״, הוא אומר. אחד יישאר במשמר, והשאר ייקחו שבר לבתיהם ויחזרו עם האח הקטן. האחים פונים זה לזה בעברית. צרת יוסף עולה ביניהם פתאום: הם ראו את מצוקת נפשו, הם שמעו את תחנוניו, ולא שמעו אליו. עכשיו, הם אומרים, הצרה באה עליהם.
ראובן מזכיר שהזהיר אותם לא לחטוא בילד. הם אינם יודעים שיוסף מבין, מפני שהשיחה עמו נעשית באמצעות מליץ. יוסף פונה מהם ובוכה, חוזר ולוקח את שמעון וקושר אותו לעיניהם. הוא מצווה למלא את כליהם בתבואה, להשיב לכל אחד את כספו לשקו ולתת להם צידה לדרך.
שמעון נשאר מאחור, והחמורים מועמסים בתבואה. יוסף דואג גם לצידה לדרך ומצווה בסתר להשיב את הכסף לשקים. במקום הלינה פותח אחד האחים את שקו לתת מספוא לחמור. הכסף שם, בפי האמתחת. הוא קורא לאחיו, ולבם יוצא. ״מה זאת עשה אלוהים לנו?״ הם שואלים. התבואה כבר בידיהם, אבל הדרך הביתה אינה נעשית קלה יותר.
בכנען הם מספרים ליעקב על האיש שדיבר קשות, על החשד במרגלים ועל שמעון שנשאר כבן ערובה. את בנימין, הם אומרים, צריך להביא אליו. אחר כך הם מריקים את השקים, ובשק אחר שק מתגלה צרור כסף. הבנים רואים, וגם האב רואה. המזון שהגיע מן הארץ הרחוקה מביא עמו עכשיו פחד נוסף.
יעקב אומר שהם משכלים אותו: יוסף איננו, שמעון איננו, ועכשיו רוצים לקחת גם את בנימין. מבחינתו, אירועי העבר והאיום החדש מצטרפים לאבדן מתמשך. העובדה שיש בידיהם תבואה אינה מרגיעה את החשש מפני מסירת בן נוסף לדרך המסוכנת.
ראובן מציע לאביו להפקיד את הנער בידיו, ולהמית את שני בניו אם לא ישיב אותו. יעקב אינו נענה. אחיו של בנימין מת, הוא אומר, והוא נשאר לבדו; אם יקרה גם לו אסון, תרד שיבתו ביגון שאולה. בבית יש עוד תבואה, ולכן אפשר להמתין. שמעון נשאר במצרים. ככל שאוכלים מן השקים, מתקצר הזמן שבו אפשר לדחות את ההחלטה.
הרעב אינו חולף. יום אחד נגמר גם השבר שהובא ממצרים, ויעקב מבקש מבניו לשוב ולקנות מעט אוכל. יהודה מזכיר את המילים שאינן מאפשרות מסע רגיל: לא יראו את פני האיש בלי האח הקטן. אם ישלח עמם את בנימין, ירדו; בלעדיו לא יוכלו לצאת. המחסור שהמתין מחוץ לבית מגיע עכשיו אל תוכו.
יעקב שואל מדוע סיפרו שיש להם אח נוסף. הם משיבים שהאיש שאל עליהם ועל משפחתם, ושלא יכלו לדעת שידרוש להביאו. יהודה נוטל על עצמו ערבות: הוא יהיה אחראי להשיב את בנימין ולהציגו חי לפני האב. הוא מוסיף שהעיכוב כבר ארוך, ושאם לא היו מתמהמהים היו יכולים לשוב פעם נוספת.
לבסוף ישראל נענה. הוא מצווה לקחת מעט צרי ודבש, נכאת ולוט, בוטנים ושקדים; לקחת כסף נוסף, ולהשיב גם את מה שנמצא בשקים, שמא משגה היה. את בנימין ייקחו עמם. אל שדי, הוא מתפלל, ייתן להם רחמים לפני האיש. האחים יוצאים שוב אל מצרים. הפעם הבן שנשאר בבית הולך אתם, ועל יהודה מונחת ההתחייבות להחזירו.
יוסף רואה את בנימין בין הבאים. הוא מצווה להכין סעודה ולהביא את האנשים הביתה. האחים אינם נרגעים מן ההזמנה; הם חוששים שהכסף שבשקיהם עומד מאחוריה, ושבבית האיש יתנפלו עליהם ויעשום לעבדים. בפתח הם עוצרים את הממונה ומספרים הכול, מתחילת הדרך ועד הצרורות שהחזירו עמם. הוא משיב בשלום ומוציא אליהם את שמעון.
הם מקבלים מים לרחיצת רגליהם ומספוא לחמורים, ומכינים את המנחה. כשבא יוסף הם משתחווים. הוא שואל לשלום אביהם הזקן ורואה את בנימין, בן אמו. רחמיו נכמרים, והוא יוצא לחדר ובוכה. אחר כך רוחץ את פניו, שב ומתאפק.
השולחנות מופרדים: יוסף לעצמו, האחים לעצמם והמצרים לעצמם, שאינם אוכלים לחם עם העברים. האחים מושבים מן הבכור עד הצעיר, ותמהים זה אל זה על הסדר המדויק. מנות נשלחות אליהם מלפני יוסף, ומנת בנימין גדולה פי חמישה. הם שותים עמו. סביב הסעודה יושבים עכשיו כל אחד עשר האחים, והאח השנים עשר רואה אותם ממקומו, עדיין בשם ובמעמד של איש מצרי.
לפני צאתם יוסף נותן לממונה הוראה נוספת: למלא את השקים ככל שיוכלו לשאת, להחזיר את הכסף, ובשקו של הקטן לשים את גביע הכסף. בבוקר האחים נשלחים לדרך. העיר עוד קרובה כשאיש הבית משיג אותם. מדוע השיבו רעה תחת טובה, הוא שואל, ומדוע לקחו את הגביע שממנו שותה אדוניו?
האחים דוחים את ההאשמה. הם מזכירים שהביאו בחזרה את הכסף שנמצא בשקיהם, ולכן לא ייתכן שיגנבו כסף או זהב מביתו. בביטחונם הם מציעים שמי שיימצא הגביע אצלו ימות ושהאחרים יהיו לעבדים. הממונה מצמצם את התנאי: רק האיש שהגביע יימצא אצלו יהיה עבד, והשאר יהיו נקיים.
שק אחר שק נפתח. הממונה מתחיל בגדול ומסיים בקטן. באמתחת בנימין נמצא הגביע. האחים קורעים את שמלותיהם. כל איש שב אל חמורו, מעמיס, וכולם חוזרים אל העיר שממנה יצאו זה עתה. הממונה אמר שהאחרים יהיו נקיים; איש מהם אינו משתמש ברשות הזאת כדי להמשיך לכנען לבדו.
יוסף עוד בבית כשיהודה ואחיו נכנסים ונופלים לפניו ארצה. ״מה המעשה הזה אשר עשיתם?״ הוא שואל. הלוא ידעו שאיש כמותו יודע לנחש. הגביע שהונח בציוויו נמצא לפני כולם כראיה, וליהודה אין הסבר שיוכל להציע להופעתו באמתחת בנימין.
יהודה אומר שאין להם מה להשיב וכיצד להצטדק. הוא מתאר את האירוע כמציאת עוונם בידי אלוהים, ומציע שכולם יהיו עבדים, גם הם וגם האיש שהגביע נמצא בידו. אף שאינו יודע כיצד הגיע הגביע לשק, הוא אינו מנסה לקנות את חירותו באמצעות נטישת בנימין.
יוסף מסרב. רק האיש שהגביע נמצא בידו יישאר עבד; האחרים רשאים לעלות בשלום אל אביהם. הדרך לכנען פתוחה, ובקצה האחר שלה יעקב מחכה לבנו. פעם השאירו האחים נער במצרים וחזרו בלעדיו. עכשיו בנימין עומד ביניהם, והם יכולים לצאת. יהודה, שערב לו, אינו יוצא מן הבית.
בסוף הפרשה
הגביע נמצא. יוסף מציע לכל האחים חירות, פרט לבנימין. יהודה אינו יוצא מן הבית. הוא מתקרב אל האיש שמולו ומבקש לדבר.
המילים הפותחות מחברות את הסיפור ישירות לסוף הפרשה הקודמת. רש״י מסביר שקץ הוא סוף תקופה. אין כאן רק ציון זמן טכני: הקורא נדרש לזכור שיוסף המתין בזמן ששר המשקים כבר שב לתפקידו. כשהשר נזכר לבסוף, שנתיים מחיי האסיר כבר עברו. העלייה המהירה מן הבור לחצר המלך אינה מוחקת את ההמתנה שקדמה לה.
שני חלומות פרעה שונים בתמונותיהם אך דומים במבנם. בשניהם שבע ישויות רעות בולעות שבע טובות. יוסף מסביר שזהו חלום אחד, כלומר הודעה אחת בשתי צורות. החזרה אינה מציינת שתי תקופות רעב שונות, אלא מחזקת את ודאותו וקרבתו של אותו עתיד. ההסבר הזה נאמר בפיו במפורש.
גם האופן שבו יוסף מציג את עצמו חשוב. הוא אינו מכחיש את האפשרות לפתור, אלא מייחס את המענה לאלוהים. בכך הוא ממשיך את מה שאמר לשרים בכלא. שינוי המעמד אינו משנה את המסגרת שהוא נותן לפתרונו. אפשר לקרוא את שתי הסצנות ברצף ולראות כיצד יכולת שהופיעה במקום סגור מגיעה עתה לזירה שבה תכריע את גורל הארץ כולה.
אחרי שיוסף פותר את החלום, הוא מוסיף הצעה שלא נמסרה כתמונה בחלום עצמו: למנות הנהגה, לגבות תבואה ולאגור אותה. זהו מעבר מפירוש לתכנון. אפשר לדעת שעתיד לבוא רעב ולהישאר חסר אונים כשיגיע; תוכניתו מבקשת להפוך את שנות השפע להכנה לשנים הקשות.
הפסוקים מתארים גם את הביצוע: יוסף יוצא על הארץ, אוסף מזון ושומרו בערים. כך אין הסתפקות בהכרזה חגיגית בחצר המלך. התפקיד מקבל משמעות במחסנים ובחלוקת אחריות. הקריאה המוצעת כאן נובעת מסדר הפסוקים: הבטחה או ידיעה מן השמים אינן מחליפות את הפעולה האנושית, אלא נותנות לה כיוון ודחיפות.
שמות בניו של יוסף מוסיפים ממד אישי לתמונה הציבורית. מנשה נקשר לעמל ולבית האב, ואפרים לפריון בארץ העוני. גם כאשר יוסף מצליח מאוד במצרים, השמות מזכירים שיש עבר שלא נמחק וארץ שבה הגיע בתחילה כעבד. אין צורך להמציא לו תחושות שאינן כתובות; די לשים לב לכך שהוא עצמו בוחר לקרוא לילדיו בשמות המזכירים את מסלול חייו.
התורה מודיעה במפורש על אי־השוויון במידע. יוסף מכיר את אחיו, והם אינם מכירים אותו. היא מוסיפה שהוא נזכר בחלומותיו. רש״י רואה בהשתחוויה קיום של החלומות, שהרי האחים משתחווים לפניו. הפירוש הזה מדגיש כיצד זיכרון נעשה פתאום מראה ממשי בחדר שבו הוא שולט.
עם זאת, אין בפסוקים נאום שבו יוסף מסביר מראש את כל תוכניתו. האם ביקש לבדוק את יחס האחים לבנימין, להביא את אביו או להניע מהלך אחר? אלה שאלות פרשניות. אפשר להציע קריאה לפי המעשים וההמשך, אך לא לנסח מניע משוער כאילו נמסר מפיו. ההבחנה חשובה במיוחד בסיפור שבו הוא גורם לאחים פחד ומעכב את גילוי זהותו.
רגעי הבכי נותנים לקורא מידע שאינו ניתן לאחים: יוסף פונה מהם כאשר הוא שומע את דבריהם, ושוב יוצא כשהוא רואה את בנימין. המראה הרשמי של השליט והתגובה הפרטית בחדרו מתקיימים יחד. כך הסיפור מאפשר לראות את הקושי שבשליטתו בלי לפתור עבורנו את כל שאלותיה. העיון מתחיל מן הנתון הזה ומותיר מקום לשאלות שמבקשות תשובה בהמשך.
בפרשת וישב לא צוטטו תחנוני יוסף בבור. כעת האחים עצמם מזכירים שראו את מצוקת נפשו ולא הקשיבו. הפרט החסר חוזר מתוך זיכרונם ברגע של סכנה. זו דרך ספרותית חזקה: הקורא לומד על העבר לא רק כשהוא מתרחש, אלא גם כשהדמויות מסוגלות סוף סוף לדבר עליו.
הם חושבים שיוסף אינו מבין עברית, מפני שהשיחות עם השליט מתנהלות באמצעות מליץ. לכן דבריהם אינם נאום שנועד לרכך את לבו. הם נשמעים כשיחה פנימית שהוא במקרה שותף לה בלי ידיעתם. יוסף בוכה, אך אינו מגלה את עצמו. ההכרה באשמה החלה, ואילו הפיוס עדיין לא התרחש.
בכנען יעקב רואה תמונה אחרת: בן אחד אבד, בן שני נשאר במצרים, והשלישי נדרש לצאת. פחדו בנוי על המידע שיש לו, החסר מן המידע שבידי הקורא. לכן אין לקרוא את סירובו כעקשנות סתמית. הסיפור מציב זה לצד זה זיכרון אשמה אצל הבנים ופחד מאבדן אצל האב. שניהם מתייחסים לאותה משפחה, אבל כל צד נושא גרסה אחרת של מה שאירע לה.
ההצעה של ראובן בפרק הקודם הייתה להעמיד את חיי בניו כערובה. יהודה מציע דבר אחר: הוא עצמו יישא באחריות להחזרת בנימין, ואביו יוכל לתבוע אותו על כך. ההבדל אינו רק בניסוח. מרכז ההתחייבות עובר מן האיום בפגיעה באחרים אל האדם המבקש לקבל את האחריות.
רש״י מפרש את הבטחת יהודה להציג את בנימין לפני האב כהתחייבות להחזירו חי. בפירושו למשך האחריות הוא מוסיף ממד מדרשי של מחויבות מעבר לזמן הרגיל. בפשט, די בשבועת האחריות כדי להכין את מה שיעשה יהודה בפרשה הבאה: כאשר בנימין בסכנה, הדברים שאמר לאביו יחייבו אותו להתייצב בעצמו.
הסעודה במצרים מציגה רגע שבו אפשר היה לחשוב שהסכנה חלפה. שמעון חוזר, הכסף אינו מוביל למאסר, והאחים מוזמנים לאכול. אבל הערבות לא נבחנת כשהכול נוח. היא נשארת ברקע עד מציאת הגביע. כך הבטחה שניתנה בבית אביו נעשית חוט מחבר בין שתי זירות רחוקות, ומזכירה שהחלטה מוסרית נבחנת גם במקום שבו מי שקיבל את ההבטחה אינו יכול לראות מה נעשה.
הקורא יודע שהגביע הוטמן בציווי יוסף. לכן אין יסוד לראות בבנימין גנב או לפרש את שתיקתו כהודאה. האחים אינם יודעים זאת. הם עומדים מול ממצא שנראה חד־משמעי ובלי הסבר לאופן שבו הגיע לשק. כמו בסיפור הכתונת, חפץ אמיתי אינו מבטיח שהסיפור שסופר באמצעותו אמיתי.
יהודה אומר שאלוהים מצא את עוונם. רש״י מסביר שאין זו הודאה בגנבת הגביע, אלא הבנה שחוב ישן נגבה עתה. בפירושו נוצר פער בין העבירה המסוימת המיוחסת להם לבין האחריות שהם נושאים מן העבר. ההבחנה מונעת טעות: אפשר להכיר באשמה מוסרית קודמת בלי להודות באירוע שלא נעשה.
החזרה המשותפת לעיר היא כבר מעשה בעל משמעות. הגביע נמצא אצל בנימין, אבל כולם קורעים את בגדיהם ושבים. יוסף מציע שוב להפריד את גורלם מגורל האח הצעיר, וכאן הפרשה עוצרת. המבחן שהקורא יכול לזהות הוא האם ישתמשו בחירותם כדי לנטוש אותו. התשובה לא נמסרת כאן, כדי שההתייצבות של יהודה בפתיחת הפרשה הבאה תהיה המשך ממשי לבחירה הזאת.
