בבית יעקב יש בן שאהבת אביו ניכרת על בגדו. יוסף לובש כתונת פסים ומספר חלומות, ואחיו אינם יכולים לדבר עמו לשלום. יום אחד שולח אותו האב אל השדה לשאול לשלומם. הכתונת תחזור הביתה, מוכתמת בדם; יוסף ימשיך בדרך אחרת, אל ארץ רחוקה מבית אביו.
יוסף בן שבע עשרה. הוא רועה עם אחיו, נמצא עם בני בלהה וזלפה ומביא לאביו דיבה רעה עליהם. ישראל אוהב אותו מכל בניו ועושה לו כתונת פסים. האחים רואים. האהבה המועדפת אינה נשארת דבר שבין אב לבן; יש לה בגד שאפשר לזהות מרחוק. השנאה גדלה, ודיבור של שלום כבר אינו יוצא מפיהם אליו.
יוסף מספר חלום שבו הוא ואחיו מאלמים אלומות בשדה, ואלומתו קמה וניצבת בעוד אלומותיהם משתחוות לה. האחים מבינים את התמונה כטענה למלוכה או לשלטון עליהם. דבריו וחלומותיו מוסיפים לשנאה הקיימת.
אחר כך בא חלום שני: השמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים ליוסף. הפעם גם יעקב שומע וגוער בו. האם הוא ואמו ואחיו יבואו להשתחוות לו ארצה? האחים מקנאים ביוסף, ואביו שומר את הדבר. החלום נאמר בקול, אבל אין בבית תשובה אחת שאפשר להשיב עליו. כל מי ששמע נושא עמו משהו ממנו, אל היום שבו ייצאו האחים שוב עם הצאן.
האחים רועים בשכם, ויעקב קורא ליוסף. הוא מבקש שיילך, יראה את שלומם ואת שלום הצאן וישיב לו דבר. ״הנני״, אומר יוסף ויוצא. בשכם הוא תועה בשדה. איש פוגש בו ושואל מה הוא מבקש. ״את אחי אנוכי מבקש״, משיב יוסף. האיש שמע שהם הולכים לדותן, ויוסף ממשיך בעקבותיהם.
עוד לפני שהגיע, הם מבחינים בו. ״הנה בעל החלומות הלזה בא״, הם אומרים, ומדברים על הריגתו ועל השלכתו לבור. חיה רעה, יאמרו לאב, אכלה אותו; אז נראה מה יהיו חלומותיו. ראובן שומע ומנסה להציל. אל תשפכו דם, הוא אומר; השליכו אותו לבור הזה ואל תשלחו בו יד. הוא רוצה לשוב ולהוציאו, להשיבו אל אביו.
יוסף מגיע אל אחיו. הם מפשיטים ממנו את הכתונת ומשליכים אותו לבור. אין בו מים. למעלה נשארים האחים והבגד שעשה לו אביו; למטה נשאר יוסף. הוא יצא מעמק חברון כדי להביא לאב בשורה על שלום בניו, ועכשיו אינו יכול לחזור אליו. ראובן עדיין מבקש למצוא דרך להצילו, אבל ליד הבור הזמן מוסיף לנוע.
האחים יושבים לאכול. על הדרך מופיעה שיירת ישמעאלים מן הגלעד, גמליה עמוסים נכאת, צרי ולוט, ופניה למצרים. יהודה מציע למכור את יוסף: מה בצע בהריגתו ובהסתרת דמו, והרי הוא אחיהם, בשרם. האחים שומעים. סוחרים מדיינים עוברים, יוסף מועלה מן הבור ונמכר לישמעאלים בעשרים כסף. השיירה נעה הלאה, והוא נלקח עמה למצרים.
ראובן חוזר לבור, רואה שיוסף איננו וקורע את בגדיו. הוא שב אל האחים ושואל לאן יוכל ללכת כאשר הילד איננו. הם שוחטים שעיר עזים, טובלים את הכתונת בדם ושולחים אותה לאביהם כדי שיזהה אם זו כתונת בנו.
יעקב מכיר את הכתונת. ״כתונת בני״, הוא אומר, וממנה הוא מגיע אל המסקנה: חיה רעה אכלה אותו, יוסף נטרף. הוא קורע את שמלותיו, שם שק ומתאבל ימים רבים. בניו ובנותיו קמים לנחמו והוא ממאן. רחוק משם, במצרים, יוסף חי. הוא נמכר לפוטיפר, שר הטבחים של פרעה. האב בוכה על בן שמת בעיניו; הבן מתחיל חיים של עבדות בבית זר.
יהודה יורד מאת אחיו ונוטה אל חירה העדולמי. הוא נושא את בת שוע הכנעני, ונולדים לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. לבכורו הוא לוקח אישה ושמה תמר. אבל ער רע בעיני ה׳ ומת. יהודה פונה לאונן: עליו לבוא אל אשת אחיו ולהקים לאחיו זרע. תמר נשארת בבית המשפחה, ועתידה תלוי עתה בבן השני.
אונן יודע שהזרע לא ייחשב לו, ומונע את הקמתו. גם מעשהו רע בעיני ה׳ וגם הוא מת. שני אחים מתו, ותמר נותרה בלי ילד ובלי בעל. יהודה מפחד שגם שלה ימות כמותם. הוא שולח אותה אל בית אביה בבגדי אלמנות: עליה לחכות עד שיגדל הבן הצעיר.
תמר שבה לבית אביה וממתינה. שלה גדל, אבל אינו ניתן לה. מן הצד האחד יש בן שנותר ליהודה, ומן הצד האחר אלמנה שנאמר לה לחכות לו. השנים אינן הופכות את ההבטחה למעשה. היא מוסיפה ללבוש את בגדי אלמנותה, עד שמגיעה אליה הידיעה שיהודה עולה לתמנה לגוז את צאנו.
אשת יהודה מתה. לאחר שניחם מאבלו הוא עולה עם חירה לתמנה, אל גז הצאן. תמר שומעת. היא מסירה את בגדי אלמנותה, מתכסה בצעיף ויושבת על הדרך. יהודה רואה אותה ואינו מכיר בה את כלתו. הוא חושב שהיא זונה, מבטיח לה גדי עזים מן הצאן ומוסר כעירבון את החותם, הפתיל והמטה שבידו.
תמר הרה ממנו וחוזרת ללבוש בגדי אלמנות. חירה נשלח להביא את הגדי ולקחת את העירבון, אך אינו מוצא אותה. לאחר כשלושה חודשים נאמר ליהודה שתמר הרה, והוא מורה להוציאה לשריפה. כאשר היא מוצאת, היא שולחת אליו את החפצים ומבקשת שיזהה למי הם שייכים.
יהודה רואה את החפצים ומכיר. ״צדקה ממני״, הוא אומר, ומודה שלא נתן אותה לשלה בנו. תמר נשארת בחיים. בלידתה מופיעה תחילה יד קטנה, והמיילדת קושרת עליה חוט שני. היד חוזרת פנימה, והתינוק האחר יוצא לפניה. שמו פרץ; אחריו נולד זרח, שהשני על ידו. בבית שנשאר בלי ער ובלי אונן נולדים שני בנים, ויהודה כבר אינו יכול להתכחש למי שמסרה לו את חפציו.
במצרים, בבית פוטיפר, יוסף מתחיל לעבוד. ה׳ עמו, ומלאכתו מצליחה. אדוניו רואה ומוסר לו עוד ועוד, עד שהבית וכל אשר בו מופקדים בידיו. הברכה מגיעה גם לשדה. פוטיפר אינו יודע לצד יוסף דבר מן הנעשה בבית, מלבד הלחם שהוא אוכל. לעבד שהובא מארץ העברים נמסר אמון גדול, אבל חירותו לא הוחזרה לו.
אשת פוטיפר נושאת את עיניה אל יוסף ודורשת ממנו לשכב עמה. יוסף מסרב. הוא מסביר שאדוניו נתן בו אמון, שאינו מונע ממנו דבר בבית מלבד אותה, משום שהיא אשתו, ושמעשה כזה יהיה רעה גדולה וחטא לאלוהים.
יום אחר יום היא מדברת אליו. יום אחר יום הוא מסרב לשכב לצדה או להיות עמה. הבית שמופקד בידיו הוא גם ביתה, והוא נדרש להוסיף לעשות בו את מלאכתו. כל אשר לפוטיפר ביד יוסף, אבל את האישה הזאת, אשת אדוניו, הוא אינו רשאי לקחת. הוא חוזר ועומד בסירובו, עד יום שבו אין איש מאנשי הבית בפנים.
יוסף נכנס לעשות את מלאכתו. אין איש בבית, והיא אוחזת בבגדו: ״שכבה עמי״. הוא אינו נשאר להתווכח. הוא מניח את הבגד בידה ונס החוצה. הבגד נשאר אצלה, ועם הבגד נותרת בידיה האפשרות לומר לאנשי הבית מדוע ברח.
היא קוראת לאנשי ביתה ואומרת שהאיש העברי הובא כדי לפגוע בהם. לדבריה, הוא בא לשכב עמה והיא צעקה, ואז עזב את בגדו וברח. כשהאדון מגיע היא חוזרת על ההאשמה. פוטיפר כועס ומכניס את יוסף לבית הסוהר שבו אסורים אסירי המלך. יוסף נענש על מעשה שממנו נמלט.
גם בבית הסוהר ה׳ עם יוסף. הוא מוצא חן בעיני השר הממונה, והאסירים והנעשה במקום נמסרים לידיו. שוב אנשים סומכים עליו, שוב מלאכתו מצליחה. אבל בערב, כשהיום נגמר, הוא עדיין בבית הסוהר. האחריות גדלה בתוך המקום הסגור; אל הבית בכנען אין יוצא ממנו איש, וגם אל פרעה עוד אין לו דרך להגיע.
יום אחד מובאים אל המשמר שני אנשים מחצר המלך: שר המשקים ושר האופים. שניהם חטאו לפרעה, שניהם הורחקו ממקומם ונכלאו בבית שר הטבחים. יוסף מופקד לשרת אותם. בעלי התפקידים שהיו קרובים כל כך אל המלך נמצאים כעת באותו מקום שבו הוא יושב, והימים עוברים גם עליהם.
בלילה אחד כל אחד מהם חולם חלום משלו. בבוקר יוסף רואה שפניהם זועפות ושואל מדוע הם נראים רע באותו יום. השאלה אינה עוסקת בתפקידיהם הקודמים או בעבירה שבגללה נכלאו, אלא במצבם ברגע המפגש.
חלום חלמנו, הם אומרים, ואין מי שיפתור. יוסף מבקש לשמוע. ״הלוא לאלוהים פתרונים״, הוא משיב, ״ספרו נא לי״. הפעם הוא אינו הנער הניצב לפני אחיו עם חלום על אלומות וכוכבים. הוא עומד לפני שני אסירים שפניהם נפולות, וממתין שיתארו לו את מה שראו בלילה.
יוסף פותר את חלומות שרי פרעה בבית הסוהרג׳יימס טיסו
שר המשקים מתחיל בגפן. שלושה שריגים היו בה, ופרחים יצאו, ואשכולות הענבים הבשילו. בחלום הייתה כוס פרעה בידו; הוא לקח מן הענבים, סחט אותם אל הכוס ונתן אותה למלך. ידו שוב עשתה את המלאכה שממנה הורחק. עכשיו הוא מסיים את סיפורו וממתין לתשובת יוסף.
יוסף מסביר ששלושת השריגים הם שלושה ימים. בתום הזמן פרעה ישיב את שר המשקים למשרתו, והוא ייתן את הכוס בידו כבעבר. אחרי הפתרון יוסף מוסיף בקשה אישית: כאשר ייטב לשר, שיזכור אותו, יעשה עמו חסד ויזכירו לפני פרעה כדי שיוציא אותו מן הבית הזה.
״זכרתני איתך״, מבקש יוסף. כשייטב לשר, שיעשה עמו חסד ויזכיר אותו לפרעה. הוא נגנב מארץ העברים, הוא אומר, וגם כאן לא עשה דבר המצדיק את השלכתו לבור. שר המשקים עומד לשוב אל הכוס ואל יד המלך; ליוסף אין אלא הבקשה שהאיש הקרוב כל כך יישא עמו גם את שמו של האסיר שנשאר מאחור.
שר האופים שומע את הפתרון הטוב ומבקש לספר גם הוא. על ראשו היו שלושה סלים, ובעליון מאכלים לפרעה, מעשה אופה. עופות אכלו מן הסל שעל ראשו. יוסף משיב: שלושה סלים הם שלושה ימים, אבל בתומם לא ישוב השר למשרתו. פרעה יתלה אותו, והעוף יאכל את בשרו.
ביום השלישי חל יום הולדת פרעה. המלך עורך משתה לעבדיו ובתוכם נזכרים שני השרים. שר המשקים מוחזר לתפקידו ושוב נותן את הכוס ביד המלך; שר האופים נתלה. שני הפתרונות מתקיימים כפי שמסר יוסף.
שר המשקים שוב ליד פרעה, הכוס בידו. יוסף עדיין בבית הסוהר. האיש שפתר לו את החלום וביקש שיזכיר אותו אינו נזכר באותו יום, וגם אחר כך הוא נשכח. יוסף נשאר עם מלאכתו ועם האסירים. שני חלומות התקיימו; בקשה אחת, קטנה כל כך לעומת חלום, עדיין מחכה שמישהו ישמע אותה.
בסוף הפרשה
השיירה שהורידה את יוסף למצרים כבר רחוקה, והכתונת נשארה אצל האב. ליד פרעה עומד עכשיו אדם ששמע את בקשתו של יוסף, אבל אינו מזכיר אותו. הדלת נשארת סגורה.
עוד לפני החלום הראשון התורה מספרת על אהבתו המועדפת של יעקב, על הכתונת ועל חוסר היכולת של האחים לדבר עם יוסף בשלום. לכן אין לקרוא את המחלוקת כאילו צמחה רק מפני שיוסף חלם. החלומות נכנסים לתוך יחסים שכבר נפגעו ומעמיקים אותם. כך פרט משפחתי, מתנה של אב לבן, נעשה בעל משמעות שכל בני הבית רואים.
רש״י מסביר בתחילת הפרשה שתולדות יעקב כוללות את גלגולי המשפחה עד ירידתה למצרים, ויוסף הוא ראשית המהלך הזה. הוא מביא גם את המדרש על יעקב המבקש לשבת בשלווה ונפגע מצרת יוסף. בקריאת הפשט מודגש רצף האירועים; במדרש נשאלת שאלה רחבה יותר על הרצון במנוחה אחרי שנים של מאבק.
השליחות לשכם חושפת את המרחק שבין מבט האב למבט האחים. האב שולח את יוסף לשאול לשלומם, והם רואים בו מרחוק את בעל החלומות. אין בכך הצדקה לפגיעה בו, אלא הסבר לאופן שבו יחסים מעוותים גם את פירושו של מעשה תמים לכאורה. הקורא יודע שהוא מחפש את אחיו; הם אינם מסוגלים לראות בו באותו רגע אח המבקש אותם.
הכתונת המוכתמת בדם היא חפץ אמיתי, אבל המסקנה שיעקב מסיק ממנה אינה אמת. האחים אינם צריכים לספר לו את כל סיפור הטריפה; הם מציבים לפניו דבר שיזהה והוא משלים את הסיפור בעצמו. במצרים בגדו של יוסף משמש שוב להאשמה כוזבת. בשני המקרים הקורא יודע יותר מן האדם המתבונן בבגד.
גם פרטי הבור והמכירה דורשים הבחנה. על הבור אומר הפסוק שאין בו מים; רש״י מביא מדרש שלפיו היו בו נחשים ועקרבים. בפסוק על המדיינים והישמעאלים רש״י מסביר שהיו כמה מכירות ושבני יעקב הוציאו את יוסף. זהו פירוש לזהות הנושאים בתיאור דחוס, ואין צורך להציג את כל שלביו כאילו נאמרו מפורשות באותו משפט.
העיון בחפצים אינו רק חיפוש סמל. הוא עוזר לקרוא בזהירות: מה נראה לעין, מי מספר כיצד הגיע החפץ לידיו, ומי יודע מה אירע באמת. כתונת, חותם או בגד אינם מדברים מעצמם. בני אדם מוסרים באמצעותם גרסה, והפרשה חוזרת ומראה עד כמה ההכרה בחפץ יכולה להוביל לאמת או להטעות.
המעבר ליהודה נראה תחילה כהפסקה, אבל הסיפור משיב אותנו לכמה שאלות שכבר הופיעו: מה קורה אחרי אבדן בנים, מי מחזיק בכוח לקבוע את עתיד האחר, ומה נדרש כדי להכיר באמת לא נוחה. תמר אינה מקבלת את שלה למרות ההמתנה, והחפצים שהיא שומרת מאפשרים לה להעמיד את יהודה מול אחריותו.
רש״י מפרש את הודאת יהודה כהכרה בכך שתמר צדקה, ושממנו היא הרה. הוא קושר את ההצדקה לכך שלא נתן אותה לשלה. כך ההודאה אינה רק זיהוי טכני של בעל החותם. יהודה מכיר גם בחלקו ביצירת המצב. שינוי כזה חשוב במיוחד בדמות שהציעה קודם למכור אח ולהרחיקו מן המשפחה.
הקשר הספרותי בולט גם בבקשת הזיהוי. הכתונת הובאה ליעקב כדי שיכיר אותה, והחותם מובא ליהודה כדי שיכיר בו. במקרה הראשון משתמשים בהכרה כדי להסתיר את האמת; בשני היא מאלצת בעל כוח להודות בה. זו קריאה במהלך הסיפור, ולא טענה שהתורה משווה כל פרט בשני המעשים. הפרק מעניק ליהודה ניסיון של אחריות שילווה את פגישותיו המאוחרות עם יוסף.
בשני המקומות יוסף מצליח וזוכה באמון, ובשניהם הוא נתון למרות אחרים. פוטיפר מוסר לו את הבית, ושר בית הסוהר מוסר לו את האסירים. החזרה מלמדת על יכולתו ועל העזרה האלוהית, אבל אינה מוחקת את העבדות ואת הכליאה. חשוב לא להפוך את ההצלחה לסיפור שבו הכול טוב מפני שהגיבור מוכשר.
בסירובו לאשת פוטיפר יוסף מציג שני נימוקים: פגיעה באמון אדוניו וחטא לאלוהים. רש״י מפרש את הנימוק השני במסגרת האיסור על עריות שנצטוו בו בני נח. כך ההסבר הדתי אינו מוגבל ליחסים בתוך משפחת ישראל, אלא נוגע גם למעשה במצרים ולחובה כלפי מי שאינו מבני ביתו.
הבריחה עולה ליוסף במחיר כבד, משום שהאישה מחזיקה בבגד ומוסרת גרסה שאינה נכונה. אין בפרשה הבטחה שהבחירה הנכונה תביא מיד לתוצאה נוחה. הקורא רואה את המעשה ואת מחירו, ובהמשך רואה שיוסף ממשיך לפעול באחריות גם בתוך הכלא. אפשר לקרוא כאן נאמנות שאינה תלויה בתגמול מיידי, בלי לטשטש את העוול שנעשה לו.
הסצנה אינה מתחילה בהכרזה של יוסף שהוא יודע לפתור חלומות. היא מתחילה בכך שהוא רואה שפניהם של השרים רעים ושואל לשלומם. זהו פרט קטן שמאפשר לשיחה להתקיים. רק אחרי שהם מספרים על מצוקתם הוא מזמין אותם למסור את החלומות, תוך ייחוס הפתרון לאלוהים.
בתחילת הפרשה יוסף סיפר לאחרים את חלומותיו והציב את עצמו במרכז התמונה. בכלא הוא מקשיב לתמונות של אחרים. אין בפסוקים אמירה מפורשת שהשינוי הוא תוצאה של חינוך שסבלו העניק לו, ולכן נכון להציגו כהקבלה ספרותית ולא כידיעה על מחשבותיו. ההקבלה בכל זאת מאירה תנועה ממשית בין שתי הסצנות.
לאחר הפתרון לשר המשקים יוסף מבקש עזרה קונקרטית: זכירה, חסד והזכרה לפני המלך. הוא אינו מציג את מאסרו כמצב שהוא חייב להשלים עמו בשתיקה. הקריאה בפשט נותנת מקום הן להסתמכותו על אלוהים והן לפנייתו לבן אדם שיכול לסייע. את הדיון המדרשי על מידת הביטחון יש לקרוא כרובד נוסף, ולא למחוק באמצעותו את בקשת החירות האנושית שנאמרה כאן.
פתרונות החלומות מתקיימים, ולכן לכאורה הוכח שיוסף יכול לסייע לאנשי המלך. אבל דווקא בשלב הזה הסיפור עוצר. שר המשקים חוזר למשרתו, שר האופים מוצא להורג, ויוסף נשאר במקומו. קיום הפתרון אינו זהה לקיום התקווה האישית שהתלוותה אליו. ההבחנה הזאת מעניקה לסיום את כוחו.
רש״י מפריד בין אי־הזכירה באותו יום לבין השכחה לאחר מכן. הוא מביא גם הסבר מדרשי שלפיו התווספו ליוסף שנות מאסר משום שתלה את זכרונו בשר המשקים. זהו עיון מוסרי במידת הביטחון; הפסוקים עצמם מוסרים את פעולת השר ואינם אומרים במפורש שהמאסר הוא עונש על בקשת העזרה.
לקריאה כפרק בספר יש כאן סיום מכוון: מהלך אחד, סיפור שני השרים, הושלם; מהלך אחר, יציאת יוסף מן הכלא, עדיין פתוח. הקורא אינו צריך לקבל הבטחה מומצאת שהשר כבר תכנן לשוב אליו. עליו להישאר עם העובדה שנמסרה ועם ההמתנה. הפרשה הבאה תפתח בזמן שחלף, וכך תבהיר שהשתיקה שבסוף הפרק הייתה תקופה ממשית בחיי יוסף.
