השליחים חוזרים, ובפיהם מספר אחד: ארבע מאות. זה מספר האנשים המלווים את עשו בדרך אל יעקב. אחרי עשרים שנה עומדים האחים להיפגש, וליעקב אין דרך לדעת כיצד תיסגר ביניהם הדרך שנפתחה בריב. הוא סופר את המחנות, שולח מתנות ונשאר ללילה על שפת היבוק.
״באנו אל אחיך, אל עשו״, אומרים השליחים, ״וגם הולך לקראתך״. ארבע מאות איש באים עמו. יעקב שלח אליו דברי פיוס לארץ שעיר: הוא חי עם לבן, יש עמו מקנה ועבדים, והוא מבקש למצוא חן בעיניו. עכשיו התשובה כבר נעה בדרך אליו בדמות מחנה גדול. הוא ירא מאוד, ומחלק את האנשים והעדרים לשניים: אם ייפגע מחנה אחד, אולי יוכל האחר להימלט.
בתפילתו מזכיר יעקב את הציווי לחזור ואת הבטחת ההטבה. הוא אומר שבעבר חצה את הירדן במקל בלבד, ואילו עתה יש עמו שני מחנות. הוא מבקש להינצל מיד אחיו, משום שהוא חושש לפגיעה באמהות ובילדים. התפילה מחזיקה יחד תודה על כל שקיבל ופחד מפני מה שעלול לקרות.
אחר כך מפריש יעקב מנחה: עיזים וכבשים, גמלים עם בניהם, בקר וחמורים. הוא שולח את העדרים בזה אחר זה, ומשאיר רווח ביניהם. בפי כל רועה אותה תשובה: המתנה נשלחת מעבדך יעקב לאדוני עשו, וגם יעקב מאחור. קבוצה אחר קבוצה עוברת לפניו אל הדרך. יעקב נשאר במחנה ללון; פני אחיו עוד אינם נראים, אבל המתנות כבר הולכות לקראתם.
בלילה הוא קם ומעביר את משפחתו במעבר יבוק. הנשים עוברות, הילדים עוברים, וכל אשר לו עובר את הנחל. יעקב נשאר לבדו. ואז איש נאבק עמו. אין ביניהם דברי פתיחה, אין שם שניתן לזכור; יש אחיזה ומאבק שנמשכים עד שהשחר מתחיל לעלות.
האיש רואה שאינו יכול ליעקב ונוגע בכף ירכו, וזו נפגעת. כשהשחר עולה הוא מבקש להשתחרר. יעקב מסרב לשלחו בלי ברכה. לשאלה על שמו הוא עונה יעקב, ואז נאמר לו ששמו יהיה ישראל, משום שהתמודד עם אלוהים ועם אנשים ויכול. כאשר יעקב מבקש לדעת את שם האיש, אין הוא מקבל שם, אך מקבל ברכה במקום.
״פניאל״ קורא יעקב למקום: הוא ראה אלוהים פנים אל פנים, ונפשו ניצלה. השמש זורחת כשהוא עובר משם, אבל הליכתו אינה כהליכתו אמש. הוא צולע על ירכו. השם ישראל ניתן לו, הברכה נאמרה, ובגופו נשארה פגיעת הלילה. לזכר הפגיעה בכף הירך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. בבוקר הזה צריך האיש הצולע להמשיך אל עשו.
כשהוא נושא את עיניו, עשו כבר שם. ארבע מאות האיש עמו. יעקב מציב תחילה את השפחות וילדיהן, אחריהן את לאה וילדיה, ולבסוף את רחל ויוסף. הוא עצמו עובר לפני כולם. שבע פעמים הוא משתחווה בדרך אל אחיו, מצמצם את המרחק מעט מעט, בעוד משפחתו נשארת מאחוריו.
עשו רץ לקראתו, מחבק אותו, נופל על צווארו ומנשק לו. שניהם בוכים. במקום התקפה, שמפניה נערך יעקב, באה פגישה בין אחים. עשו רואה את הנשים ואת הילדים ושואל מי הם. יעקב משיב שהם הילדים שחנן אותו אלוהים, ובני הבית ניגשים ומשתחווים לפי סדרם.
אחר כך שואל עשו על העדרים שפגש בדרך. יעקב מבקש שיקבל אותם כמנחה, ועשו משיב שיש לו די: ״יהי לך אשר לך״. אבל יעקב מפציר בו. הוא זכה לראות את פני אחיו ולמצוא בהן רצון, והוא מבקש שהמתנה תתקבל. אחרי ההפצרה עשו לוקח אותה. מה שנשלח בלילה מתוך פחד נעשה בבוקר דבר שאח אחד נותן לאחיו, והאחר מסכים לקבל.
עשו מציע לצאת לדרך יחד. יעקב מביט אל הילדים ואל העדרים ומסביר מדוע לא יוכל לנוע בקצב מחנהו: הילדים רכים, הצאן והבקר מיניקות, ודחיקה של יום אחד עלולה להמית את המקנה. הוא מבקש שעשו יקדים אותו. הוא עצמו ילך לאט, לרגל המלאכה ולרגל הילדים, עד שיגיע.
עשו מציע להשאיר עמו אנשים לליווי, אבל יעקב אומר שדי לו במציאת החן בעיני אחיו. באותו יום עשו חוזר לשעיר. יעקב נוסע לסוכות, בונה לו בית ומקים סוכות למקנהו. הפיוס לא הופך את שני המחנות למחנה אחד. כל אחד ממשיך לדרכו, וליעקב יש עתה אחריות לקצב החיים של משפחתו.
משם מגיע יעקב בשלום לשכם, בארץ כנען. הוא חונה מול העיר, קונה מבני חמור את חלקת השדה שעליה נטה את אוהלו ומקים מזבח. הדרך הארוכה הביאה אותו אל קרקע שרכש ואל מקום לשבת בו. מול האוהלים נמצאת העיר, ובתוכה חיים אנשים שמשפחתו עתידה לבוא איתם במגע. דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, והשלווה שבחנייה נשברת.
דינה יוצאת מן הבית אל בנות הארץ. שכם בן חמור, נשיא המקום, רואה אותה, לוקח אותה ופוגע בה מינית. אחרי המעשה הוא נקשר בה ומדבר על לבה, ואז מבקש מאביו: ״קח לי את הילדה הזאת לאישה״. יעקב שומע מה נעשה לבתו. בניו עדיין בשדה עם המקנה, והוא מחריש עד שיבואו.
חמור יוצא לדבר עם יעקב. כאשר הבנים שומעים מה קרה הם נעצבים וכועסים מאוד. חמור מציע קשרי נישואים, מגורים ומסחר משותפים. שכם מוסיף שהוא מוכן לתת כל מוהר ומתנה שיבקשו, ובלבד שתינתן לו דינה לאישה.
בני יעקב משיבים בחיוב מותנה, אבל מרמה בדבריהם. הם אומרים שלא יוכלו לתת את אחותם לאיש ערל. אם יימול כל זכר בעיר, ייפתחו ביניהם נישואים והם יהיו לעם אחד; ואם לא, ייקחו את דינה וילכו. חמור ושכם שומעים הצעה לעתיד משותף. האחים אינם מגלים מה יעשו כשכאב המילה יכביד על אנשי העיר.
חמור ושכם ניגשים אל שער העיר. הם מדברים על משפחת יעקב כאנשים שלמים, על ארץ רחבה שיש בה מקום לכולם, על בנות שיוכלו לתת ולקחת. גם המקנה והרכוש, הם אומרים, יהיו להם. התנאי היחיד הוא המילה. אנשי העיר נענים, וכל זכר נימול; שכם עצמו אינו מתמהמה, כי הוא חפץ בבת יעקב.
ביום השלישי, כשהנימולים כואבים, שמעון ולוי, אחי דינה, לוקחים איש חרבו, באים על העיר בבטחה והורגים את הזכרים. הם הורגים גם את חמור ואת שכם, מוציאים את דינה מבית שכם והולכים. בני יעקב באים על החללים, בוזזים מקנה ורכוש ולוקחים בשבי את הנשים ואת הטף. הפגיעה בדינה מתרחבת לאסון של עיר שלמה.
יעקב פונה אל שמעון ולוי. ״עכרתם אותי״, הוא אומר. הם מעטים, ויושבי הארץ עלולים להתאסף ולהכות את הבית כולו. שני האחים משיבים: ״הכזונה יעשה את אחותנו?״ בין שאלתם לבין פחדו של האב אין תשובה המיישבת את הדברים. דינה הוצאה מבית שכם, העיר נבזזה, והמשפחה שנותרה בשדה צריכה להמשיך לחיות עם מה שנעשה.
הציווי מגיע ליעקב: לקום, לעלות לבית אל ולעשות שם מזבח לאל שנראה אליו כשברח מעשו. לפני שיוצאים הוא אוסף את ביתו ואת כל אשר עמו. את אלוהי הנכר עליהם להסיר, את עצמם לטהר ואת שמלותיהם להחליף. אל המקום שבו נענה ביום צרתו הוא רוצה לעלות, עם הבית כולו.
בני הבית מוסרים לו את אלוהי הנכר ואת הנזמים שבאוזניהם, והוא טומן אותם תחת האלה שליד שכם. הם נוסעים, ופחד אלוהים נופל על הערים שסביבם, כך שאינן רודפות אחריהם. יעקב מגיע ללוז, היא בית אל, עם כל העם שעמו ובונה מזבח. שם מתה דבורה, מינקת רבקה, ונקברת תחת אלון הנקרא אלון בכות.
בבית אל אלוהים נראה אליו שוב. יעקב נקרא ישראל, ומתברך בפריון, בקהל עמים ובמלכים שיצאו ממנו. הארץ של אברהם ושל יצחק ניתנת לו ולזרעו. הוא מעמיד מצבת אבן, מנסך עליה נסך ויוצק שמן. פעם עשה זאת כאיש צעיר שהיה בדרכו החוצה; עכשיו הוא שב עם ילדיו, והמקום נושא שוב את השם שקרא לו באותו בוקר רחוק.
עוד כברת דרך נותרה לאפרת כאשר החלה הלידה. רחל מתקשה, והמיילדת אומרת לה שלא תפחד: גם זה בן. חייה של רחל הולכים וכלים, וביציאת נפשה היא נותנת לילד שם, בן אוני. יעקב קורא לו בנימין. בדרך אפרתה, היא בית לחם, הוא קובר אותה ומעמיד מצבה על קברה. הילד ממשיך עם המשפחה; אמו נשארת בדרך.
ישראל נוסע הלאה ונטה את אוהלו מעבר למגדל עדר. שם נשבר דבר נוסף בתוך הבית: ראובן שוכב עם בלהה, פילגש אביו, וישראל שומע. ובבית הזה יש שנים עשר בנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון בני לאה; יוסף ובנימין בני רחל; דן ונפתלי בני בלהה; גד ואשר בני זלפה. כל אחד נושא את שמו ואת מקומו בין האחים, גם בתוך האבל והמשבר.
לבסוף בא יעקב אל יצחק אביו בממרא, קריית ארבע היא חברון. יצחק מגיע לגיל מאה ושמונים, זקן ושבע ימים, ומת. ליד קברו עומדים שני בניו, עשו ויעקב. הם קוברים אותו יחד. אחרי הדרך, הפחד והחיבוק, האחים נפגשים גם באחריות הזאת: להיפרד מן האב שמביתו יצאו שניהם.
לעשו יש בית משלו בארץ כנען. עדה, אהליבמה ובשמת הן נשיו, ואליפז, רעואל, יעוש, יעלם וקורח בניו. המשפחה גדלה, וגם רכושה ומקנהּ מתרבים. הארץ אינה יכולה לשאת עוד את מקנה שני האחים יחד. עשו אוסף את נשיו, בניו ובנותיו, את אנשי ביתו ואת כל אשר רכש, ויוצא מפני יעקב אל מרחב אחר.
בהר שעיר קובע עשו את מושבו. שם יתבסס בית אדום. בניו מקימים משפחות משלהם: מאליפז יוצאים תימן, אומר, צפו, געתם וקנז; מתמנע נולד לו גם עמלק. בני רעואל הם נחת, זרח, שמה ומזה. לצד הענפים האלה עומדים בני אהליבמה. שמות הילדים נעשים שמות של בתי אב, והבתים הולכים ומתפשטים בהר.
מן המשפחות קמים אלופים, ראשי הקבוצות הנושאות את שמותיהן. הדרך שהפרידה את עשו מיעקב אינה מסתיימת באוהל יחיד בארץ רחוקה, אלא בבית גדול שיש לו מושב והנהגה. האח שפגש את יעקב עם ארבע מאות איש אינו נשאר רק על הדרך ההיא; ילדיו וילדי ילדיו מעמידים את חיי אדום בשעיר.
שעיר איננה ארץ ריקה. בני שעיר החורי יושבים בה, ובתיהם נושאים את שמות לוטן, שובל, צבעון, ענה, דישון, אצר ודישן. גם אצלם יש בנים ואלופים, קשרי משפחה וזיכרונות מן המדבר. ענה, שרעה את חמורי צבעון אביו, מצא במדבר את הימם. שמו נשאר קשור גם ביציאה ההיא עם החמורים, לצד שמות הבנים והאלופים שיצאו מן המשפחה.
באדום קמים מלכים, עוד לפני שקם מלך בישראל. בלע בן בעור מולך בדנהבה; אחריו יובב בן זרח מבצרה, חושם מארץ התימני והדד בן בדד. שמלה ממשרקה מחליף את הדד, ואחריו שאול מרחובות הנהר, בעל חנן בן עכבור והדר. מלך מת ומלך אחר קם במקומו, ולכל אחד עיר, מוצא ושם משלו.
סביבם מתבססים אלופי עשו, כל אחד במקומו ובאחוזתו: תמנע ועלוה, יתת ואהליבמה, אלה ופינון, קנז ותימן, מבצר, מגדיאל ועירם. זהו בית אדום שצמח מעשו. יעקב נמצא בארץ אביו עם שנים עשר בניו, ועשו בהר שעיר עם משפחותיו. שני האחים שוב אינם ילדים באותו אוהל; אחריהם כבר נמשכים בתים, מקומות ועמים.
בסוף הפרשה
עשו יושב בשעיר. יעקב בארץ כנען, ובביתו שנים עשר בנים. הדרך חזרה אל אביו הסתיימה, אבל בין הבנים הגדלים לידו כבר ממתין סיפור אחר.
השליחים מוסרים לעקב את מספר האנשים המלווים את עשו, אך אינם מסבירים את כוונתו. יעקב נדרש לפעול בתוך אי־ודאות. רש״י מרכז את פעולותיו בשלוש הכנות: דורון, תפילה ומלחמה. המתנה מבקשת פיוס, התפילה מבקשת הצלה, וחלוקת המחנה מאפשרת הישרדות אם תתרחש תקיפה. זו קריאה שמחברת פרטים מפוזרים לתגובה מורכבת אחת.
אין בפירוש הזה הכרח להציג את הפחד כחוסר אמונה. בתפילה עצמה יעקב מזכיר את ההבטחה שקיבל ובכל זאת מבקש עזרה. הוא אינו מבטל את אחריותו לאנשים שעמו, ולכן נוקט גם אמצעים מעשיים. ההודאה שרכושו ומשפחתו גדלו אינה הופכת את הסכנה למדומה; היא מסבירה מדוע יש עתה הרבה יותר שעליו לשמור.
כשעשו מחבק אותו, הקורא יודע שהתסריט שממנו פחד לא התממש. עם זאת, אין לטעון שהפסוקים מוכיחים מה עשו התכוון לעשות מלכתחילה. התיאור מוסר את הפגישה ואת המעשים שנעשו בה. ההבחנה בין כוונה משוערת למעשה מסופר שומרת על המתח של הפרק ועל האפשרות שהמפגש עצמו שינה את יחס האחים זה לזה.
הפסוק מכנה את הנאבק איש. יעקב מפרש את המפגש כפגישה עם אלוהים, אך שם היריב אינו נמסר לו. רש״י מביא את פירוש חז״ל שלפיו זהו שרו של עשו, דמות רוחנית המייצגת אותו. זהו זיהוי מדרשי, שיש לקרוא לצד הנוסח המקראי ולא במקומו. הוא קושר את המאבק הלילי לפגישה עם האח הצפויה בבוקר.
השם ישראל מוסבר מתוך התמודדות ויכולת, אבל הסיום כולל צליעה. יעקב לא יוצא מן הלילה ללא פגע. השם החדש והפציעה מצויים באותה תמונה, ומונעים מן הקורא לצמצם את הסיפור לניצחון פשוט. גם בקשתו לדעת את שם האחר אינה נענית. הוא מקבל ברכה בלי לקבל תשובה מלאה לכל שאלה.
בפירושו לנשיקת עשו רש״י מביא דעות שונות בעקבות הנקודות שמעל המילה: האם הנשיקה הייתה שלמה, או שאותה שעה עוררה רחמים אמיתיים למרות העוינות. עצם הצגת המחלוקת מלמדת שלא נכון למסור לקורא מניע יחיד כאילו נאמר בפסוק. בפשט נמסרים ריצה, חיבוק, נשיקה ובכי; הדיון על עומק השינוי נשאר פתוח במסורת.
סיפור שכם נפתח במעשה של שכם כלפי דינה. אהבתו המתוארת לאחר מכן והצעת הנישואים של אביו אינן משנות בדיעבד את אופיו של המעשה. חשוב לקרוא כך גם כאשר הדמויות עוברות לדבר על מוהר, נישואים ואיחוד בין קבוצות. הפגיעה אינה רק בעיה של הסדר בין בתי אב, אלא דבר שנעשה לאדם מסוים.
דינה אינה מדברת בפרק. לכן אין בסיס לייחס לה רצון להינשא לשכם, הסכמה לנקמה או הערכה של התוצאה. שתיקתה אינה רשות למלא את מקומה במחשבות מומצאות. בקריאה הזאת של הפשט, תשומת הלב למי שאינה נשמעת היא דרך למנוע מן המשא ומתן ומן ההרג להעלים את מי שסבלה מלכתחילה.
גם תגובת האחים אינה מסתיימת בפגיעה בשכם בלבד: נהרגים זכרי העיר, נלקח רכוש ונשבים נשים וילדים. יעקב מעלה חשש קיומי, והאחים משיבים על כבוד אחותם. הפרק משאיר מתח קשה בין הטיעונים. אפשר להבין את כעסם בלי להפוך כל מעשה שנעשה מכוחו למוצדק. בהמשך הספר יעקב ישוב אל אלימות שמעון ולוי בדברי הפרידה שלו, ולכן הדיון כאן עדיין אינו המילה האחרונה.
העלייה לבית אל משיבה את יעקב למקום ההבטחה. הוא אינו עולה לבדו: כל ביתו נדרש להתכונן, להסיר אלוהי נכר ולהיטהר. ההבטחה נוגעת למשפחה, ולכן גם ההכנה מתוארת כמעשה משותף. המראה בבית אל מחדש את השם ישראל ומחבר אותו במפורש להבטחת אברהם ויצחק.
מיד אחר כך הדרך כוללת את מות רחל. אין בפרשה אמירה שהברכה ביטלה את הסיכון, את הכאב או את המוות. התינוק מקבל מאמו שם הקשור לשעת צרתה ומאביו את השם בנימין. כך אותה לידה היא גם השלמת מניין הבנים וגם אבדן של האם. הקריאה אינה חייבת לבחור רק בשמחה או רק באבל; שני הדברים כתובים זה לצד זה.
מות דבורה ומות יצחק מוסיפים למסע עוד רגעי פרידה. התורה מרכזת אותם במהלך השיבה, אך אין להסיק מכך שכל המאורעות התרחשו באותו יום או אפילו בסמיכות מיידית. מסגרת הפרק היא ספרותית ומשפחתית: יעקב שב אל המקום ואל הדור שממנו יצא, ובו בזמן מוצא עצמו אחראי לדור הבא. בית אל מחזיר את ההבטחה אל הסיפור, בעוד האבדנים מזכירים שההבטחה מתקיימת בתוך חיי אנוש.
הידיעה על ראובן קצרה מאוד ומנוסחת בלשון שכיבה עם בלהה, פילגש אביו. אחריה נאמר שישראל שמע, אך לא נמסרת במקום תגובה מפורטת. המהירות שבה הכתוב עובר למניין הבנים אינה הופכת את המעשה לחסר חשיבות; בדברי יעקב בסוף חייו ישוב עניין חילול יצועיו ויהיה קשור לאבדן יתרון הבכורה.
רש״י מביא את קריאת חז״ל שלפיה ראובן בלבל את משכב אביו, ולא שכב עם בלהה כפשוטו. לפי ההסבר הזה, אחרי מות רחל העביר יעקב את מיטתו לאוהל בלהה, וראובן פעל מתוך מחאה על הפגיעה בכבוד לאה. התורה, לפי הדרשה, מנסחת את הפגיעה בכבוד האב בחומרה של מעשה שכיבה.
יש כאן הבדל ממשי בין דרכי קריאה, ולכן נכון להציגו במפורש. הסיפור הראשי יכול לציין את לשון המקרא, והעיון מסביר כיצד המסורת קוראת אותה. אין צורך להסתיר את הקושי, ואין צורך לערבב את ההסברים לנוסח שאיש מהם לא אמר. רשימת שנים עשר הבנים שבאה מיד אחר כך מזכירה שגם כאשר מסופר על שבר בתוך המשפחה, כל הבנים עדיין נמנים בתוכה.
לקורא המבקש עלילה, רשימות השמות עשויות להיראות כעצירה. אבל הן משלימות את התמונה שנפתחה במפגש האחים. עשו אינו מופיע רק כמי שמפחיד את יעקב או מחבק אותו. יש לו נשים, בנים, ארץ מושב ומבנה הנהגה. התורה מאפשרת לראות את משפחתו גם מחוץ לתפקידה בסיפור אחיו.
ההסבר לפרידה הגאוגרפית קשור לריבוי רכוש ומקנה, בדומה למצבים אחרים בספר שבהם הארץ אינה נושאת שתי קבוצות גדולות יחד. זו סיבה מעשית לצד ההבדלים המשפחתיים והלאומיים. רשימות שעיר החורי מזכירות גם את תושבי הארץ הקודמים ואת קשריהם. אין כאן תיאור של מקום שהחל להתקיים רק כשבא אליו אחד מבני יצחק.
רשימת מלכי אדום מציינת במפורש שהם קדמו למלוכה בישראל. מבחינת מבנה הספר, העתיד הישראלי נרמז בשעה שמתואר עברו של השכן. הקריאה המוצעת כאן היא קריאה ספרותית ברשימות עצמן: הן מסיימות ענף אחד של תולדות המשפחה, כדי לאפשר לספר לפנות שוב אל הענף שבו יתמקד. המעבר לפרשת וישב יהיה אפוא חזרה ממפת משפחות וארצות אל בית אחד שבו מתחילה מחלוקת חדשה.
בתוך הרשימות נזכר ענה שמצא את הימם במדבר. המילה אינה ברורה בעברית של ימינו. רש״י מפרש שמדובר בפרדים וקושר את המציאה להכלאת חמור וסוסה. אבן עזרא מביא כמה דעות, ובהן פירוש הקושר את המילה לאימים ופירוש הפרדים. לכן הסיפור משאיר את השם המקראי, והעיון נותן לקורא את האפשרויות בלי להציג אחת מהן כפרט מוסכם.
