סיפור הפרשה בעיבוד לילדים, עם דמות מאוירת וקריינות שנוצרו בבינה מלאכותית. הכתוביות משולבות בסרטון.
לקריאת הסיפור שבסרטון
באוהל של אברהם היה שקט. שרה, שהלכה איתו בדרך הארוכה ועזרה לו לבנות את ביתם, נפטרה בגיל מאה עשרים ושבע. אברהם התאבל עליה ובכה. עכשיו היה עליו למצוא מקום שבו יוכל לקבור אותה.
ליד חברון, בשדה שהיה שייך לאיש בשם עפרון, נמצאה מערת המכפלה. אברהם ביקש לקנות אותה. עפרון הציע לתת לו את השדה ואת המערה, אבל אברהם התעקש לשלם. לעיני אנשי העיר הוא שקל ארבע מאות שקלי כסף, וכך נעשה המקום שלו. שם קבר את שרה.
הימים עברו. אברהם כבר היה זקן, והוא רצה שיצחק בנו יקים משפחה. יום אחד קרא לאליעזר, עבדו הנאמן של אברהם, וביקש ממנו לצאת למסע אל הארץ שבה חיה משפחתו, ולמצוא שם אישה ליצחק.
״ואם היא לא תרצה לבוא איתי?״ שאל אליעזר.
אברהם הסביר שאין להחזיר את יצחק לשם. אם האישה לא תסכים לבוא, אליעזר יהיה פטור מהבטחתו.
אליעזר יצא לדרך עם עשרה גמלים ומתנות יקרות. לאחר מסע ארוך הגיע לעיר נחור. היה ערב, והנערות יצאו לשאוב מים מן הבאר. הוא עצר את הגמלים והתפלל לאלוהים שיעזור לו למצוא את האישה המתאימה.
בלבו ביקש סימן: כשיבקש מנערה מעט מים, היא תציע להשקות גם את גמליו. כך יוכל להכיר את טוב לבה.
עוד לפני שסיים להתפלל, הגיעה נערה ששמה רבקה. על כתפה נשאה כד.
״תני לי בבקשה מעט מים״, ביקש.
רבקה הורידה מיד את הכד והגישה לו לשתות.
״גם לגמלים שלך אשאב״, הוסיפה.
וזו לא הייתה עבודה קטנה! עשרה גמלים חיכו ליד הבאר. רבקה מילאה את הכד, שפכה מים לשוקת וחזרה לשאוב, שוב ושוב, עד שכולם סיימו לשתות.
אליעזר הביט בה בהשתאות. כששאל מי משפחתה, גילה שהיא קרובת משפחתו של אברהם. הוא הודה לאלוהים ונתן לה תכשיטי זהב.
רבקה רצה הביתה וסיפרה על האורח. אחיה לבן יצא להזמין אותו, ובבית הגישו לו אוכל. אבל אליעזר ביקש לדבר תחילה. הוא סיפר על אברהם, על יצחק ועל מה שאירע ליד הבאר.
משפחתה של רבקה הסכימה להצעה. למחרת ביקש אליעזר לצאת לדרך, אך בני הבית רצו שרבקה תישאר עוד זמן.
לבסוף קראו לה ושאלו: ״התלכי עם האיש הזה?״
״אלך״, השיבה רבקה.
היא נפרדה ממשפחתה, קיבלה את ברכתם ועלתה על הגמל. לפניה חיכו ארץ חדשה ואדם שעדיין לא פגשה.
ערב אחד, כשהשיירה התקרבה לסוף המסע, יצא יצחק לשדה. הוא הרים את עיניו וראה את הגמלים הבאים מרחוק. גם רבקה הבחינה בו.
״מי האיש ההולך בשדה לקראתנו?״ שאלה.
״הוא אדוני״, ענה אליעזר.
רבקה לקחה את הצעיף והתכסתה. אליעזר סיפר ליצחק את כל מה שקרה במסע. יצחק ורבקה נישאו, והוא אהב אותה. יחד הקימו בית, ויצחק מצא נחמה לאחר מות אמו.
לאברהם נולדו בהמשך עוד בנים מאישה בשם קטורה. הוא נתן להם מתנות, ואת עיקר רכושו העביר ליצחק. כשנפטר בגיל מאה שבעים וחמש, הגיעו יצחק וישמעאל יחד לקבור אותו במערת המכפלה, לצד שרה.
גם לישמעאל קמה משפחה גדולה: שנים עשר בנים, שנעשו מנהיגים של שבטים.
וכך נמשכו חייה של משפחת אברהם. הפרשה שהתחילה בפרידה משרה הביאה איתה גם התחלה חדשה — את הבית של יצחק ורבקה. ובדרך אל הבית הזה עמדה נערה ליד באר, ראתה אורח צמא, והציעה לו יותר ממה שביקש.
פרק קריאה
סיפור פרשת חיי שרה
9 חלקים · כ־7 דקות קריאה · 1,315 מילים
אברהם קם מלפני שרה. מאה עשרים ושבע שנות חייה תמו, והבכי אינו פוטר אותו מן הדבר שעליו לעשות עכשיו: למצוא לה מקום קבורה. בחברון ייקנה שדה. אחר כך ייצא מביתו שליח עם עשרה גמלים, ובקצה הדרך תוריד נערה כד מעל שכמה.
שרה מתה בקריית ארבע, היא חברון. אברהם בא לספוד לה ולבכותה. אחרי הבכי הוא קם ופונה אל בני חת. ״גר ותושב אנוכי עמכם״, הוא אומר, ומבקש אחוזת קבר שבה יוכל לקבור את מתו מלפניו. השנים בארץ לא נתנו לו עדיין חלקת קבורה משלו. כעת הוא עומד מול יושבי העיר וצריך לבקש אותה, בעודם רואים בו איש נכבד וביתו נתון באבל.
בני חת משיבים בכבוד: נשיא אלוהים הוא בתוכם, ובמבחר קבריהם יוכל לקבור. איש לא יכלא ממנו את קברו. אברהם משתחווה לפני עם הארץ, ואז מצביע בדבריו על מקום אחד. בקצה שדהו של עפרון בן צוחר נמצאת מערת המכפלה; אותה הוא מבקש. שידברו בעבורו אל עפרון, שייתן לו אותה בכסף מלא לאחוזת קבר. ההצעה הרחבה של בני העיר מצטמצמת לשם, לבעלים ולמערה מסוימת. לשם יביא את שרה, אם יוסכם הדבר.
עפרון נמצא שם, בין בני חת, ומשיב כך שכל באי שער העיר שומעים. השדה נתון לאברהם, הוא אומר, וגם המערה שבו; שיקבור את מתו. אברהם משתחווה שוב לפני עם הארץ. הוא מבקש לשלם את כסף השדה, ועפרון נוקב בסכום: ארבע מאות שקל כסף. מהו סכום כזה ביניהם? שיקבור. אברהם אינו מוסיף להתמקח. לעיני בני חת הוא שוקל את הכסף שנאמר, כסף העובר לסוחר. המילים שנאמרו בשער נעשות תשלום.
השדה עובר לידי אברהם, ועמו המערה וכל העצים שבתוך גבולותיו. בני חת ובאי השער עדים. אברהם יכול עתה להביא את שרה אל המכפלה, מול ממרא, בחברון שבארץ כנען. היא נקברת במקום שנקנה בעבורה. השדה נשאר סביב, העצים בגבולותיו, והמערה בתוכו. מן המסע הארוך בארץ נשארת כאן חלקה שלא יעברו ממנה אל החנייה הבאה. לכאן יהיה אפשר לשוב. לאחר הקבורה אברהם עוד חי, ובביתו יצחק; עליו לדאוג גם למי שימשיך לחיות אחריו.
אברהם זקן ובא בימים. הוא קורא לזקן ביתו, העבד המושל בכל אשר לו, ומשביע אותו בה׳ אלוהי השמים ואלוהי הארץ. אין לקחת ליצחק אישה מבנות כנען. עליו לצאת אל ארצו ומולדתו של אברהם ולמצוא שם אישה לבן. העבד מקשיב ומעלה את האפשרות שתעמוד מולו בקצה הדרך: אולי לא תרצה האישה לעזוב את ביתה ולבוא לכאן. האם ייקח אז את יצחק אל הארץ שממנה יצא אביו?
״הישמר לך פן תשיב את בני שמה״. תשובת אברהם חותכת. ה׳ שלקח אותו מבית אביו והבטיח את הארץ לזרעו ישלח מלאך לפני העבד. שם יחפש אישה ליצחק, ומשם יביא אותה. אם לא תרצה ללכת, יהיה העבד נקי מן השבועה; רק את הבן לא יחזיר. העבד מניח את ידו תחת ירך אדוניו ונשבע. עתה אפשר להכין את הגמלים ואת המתנות. השליח יֵצא במקום יצחק, ובידיו תהיה מלאכה שלא יוכל להשלים לבדו: בקצה הדרך תצטרך אישה להסכים לבוא.
עשרה גמלים יורדים על ברכיהם מחוץ לעיר נחור. הדרך מארץ כנען מסתיימת לעת עתה ליד באר, בשעת ערב, כשהנשים יוצאות לשאוב מים. העבד עומד עם הגמלים ומתפלל. הוא יבקש מנערה להטות את כדה ולהשקותו; אם תציע לשאוב גם לגמלים, ידע שבאמצעותה נעשה חסד עם אדוניו. עוד הוא מדבר, ורבקה באה. היא בת בתואל בן מלכה ונחור, וכדה על שכמה. היא יורדת אל העין, ממלאת את הכד ועולה.
העבד רץ לקראתה. מעט מים הוא מבקש, והיא מורידה אליו את כדה: ״שתה אדוני״. כשהוא מסיים היא מוסיפה שגם לגמלים תשאב, עד שיכלו לשתות. היא מערה את הכד לשוקת, רצה שוב אל הבאר ושואבת. עשרה גמלים שותים, והיא ממשיכה. העבד מחריש ומתבונן. לאחר שסיימו הוא לוקח נזם זהב ושני צמידים ושואל בת מי היא, והאם בבית אביה יש מקום ללון. רבקה אומרת את שמות הוריה ומוסיפה שיש גם תבן ומספוא וגם מקום. העבד כורע ומשתחווה. הדרך הארוכה הביאה אותו אל משפחת אדוניו, והוא מודה לה׳ על החסד.
רבקה מערה את המים לשוקת. בראשית כ״ד, כ׳.ציור דיגיטלי מקורי למהדורה
רבקה רצה אל בית אמה ומספרת. לבן רואה את הנזם ואת הצמידים על ידיה, שומע את דבריה ויוצא אל האיש שנשאר עם הגמלים ליד העין. ״בוא ברוך ה׳״, הוא מזמין אותו. הבית כבר הוכן, וגם מקום לגמלים. בפנים פורקים אותם, נותנים להם תבן ומספוא ומביאים מים לרחיצת רגלי העבד ואנשיו. האוכל מונח לפניו. הוא אינו מתחיל לאכול. תחילה עליו לומר את דבריו.
הוא מציג את עצמו כעבד אברהם. בבית אדוניו יש מקנה, כסף וזהב, אבל עיקר דבריו מגיע אל הבן שנולד לשרה בזקנתה ויקבל את כל אשר לאביו. בעבורו נשלח. הוא חוזר על השבועה, על תפילתו ליד הבאר, על רבקה שבאה ועל המים שנתנה לו ולגמלים. עכשיו מה שקרה בחוץ מונח לפני בני הבית כבקשה: האם יסכימו שתלך ותהיה ליצחק? העבד מבקש תשובה, חסד ואמת עם אדוניו; ואם לא, יאמרו לו ויפנה לדרך אחרת. הכול מוכן לסעודה, אבל הוא ממתין למילה שתכריע את שליחותו.
לבן ובתואל משיבים שהדבר יצא מה׳. רבקה לפניו, שייקח אותה וילך. העבד משתחווה ארצה. כלי כסף, כלי זהב ובגדים מוצאים וניתנים לרבקה, ומתנות ניתנות גם לאחיה ולאמה. רק עכשיו הוא ואנשיו אוכלים ושותים. הם לנים, ובבוקר הוא קם ומבקש לצאת אל אדוניו. אחיה ואמה עוצרים את היציאה: שתישאר הנערה עמם עוד ימים. העבד מפציר שלא יעכבו אותו לאחר שה׳ הצליח דרכו.
הם קוראים לרבקה. אחרי כל הדברים שנאמרו עליה, השאלה מופנית אליה: ״התלכי עם האיש הזה?״ היא משיבה: ״אלך״. מינקתה ונערותיה יוצאות עמה. מן הבית מלווה אותה ברכה: שתהיה לאלפי רבבה, ושזרעה יירש את שער שונאיו. רבקה עולה על הגמל והדרך לכנען נפתחת לפניה. אתמול ירדה לבאר עם כד כדי להביא מים אל ביתה; עתה הבית נשאר מאחור והיא הולכת אחרי אדם שזה עתה הכירה, אל בן שעדיין לא ראתה. הגמלים שנחו ליד העין נושאים אותה דרומה.
לפנות ערב יצחק יוצא לשוח בשדה. הוא בא מבאר לחי רואי ויושב בארץ הנגב. כשעיניו מתרוממות הוא רואה גמלים מתקרבים. על אחד מהם רבקה, וגם היא נושאת את עיניה ורואה את האיש שבשדה. היא נוטה מעל הגמל ופונה אל העבד: מי האיש ההולך לקראתם? ״הוא אדוני״. רבקה לוקחת את הצעיף ומתכסה. המרחקים של המסע מתכנסים עכשיו אל שדה אחד ואל שני אנשים המביטים זה לעבר זה.
העבד מספר ליצחק את כל אשר עשה: הדרך, הבאר, הבית והשיבה. רבקה כבר נמצאת כאן. יצחק מביא אותה אל אוהל שרה אמו, נושא אותה לאישה ואוהב אותה. האוהל שממנו נפרדה המשפחה משרה מקבל אל תוכו זוג חדש. יצחק מתנחם אחרי אמו. הדרך שבין חברון ובין עיר נחור, השבועה, הכד והשאלה שנשאלה בבוקר — כולם הובילו אל הבית הזה. שרה איננה, אך באוהלה שוב נבנים חיים, וליצחק יש מי שתעמוד עמו בתוכם.
גם לאברהם עוד נולדים בנים. הוא נושא את קטורה, וממנה באים זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק ושוח. ליקשן נולדים שבא ודדן; למדין בנים משלו. הבית מסתעף, אך אברהם מוסר ליצחק את כל אשר לו. לבני הפילגשים הוא נותן מתנות, ובעודו חי משלח אותם מזרחה, אל ארץ קדם. הדרכים היוצאות מביתו נפרדות לכיוונים שונים. הוא מספיק לתת לבנים את חלקם ולשלחם בחייו, לפני שיבוא יום פרידתו שלו.
בן מאה שבעים וחמש מת אברהם, בשיבה טובה, זקן ושבע. יצחק וישמעאל באים לקבור אותו. שניהם מביאים את אביהם אל מערת המכפלה, אל אותו שדה שלפני ממרא שנקנה מעפרון בן צוחר. אברהם נקבר שם עם שרה. עתה שני הקברים במערה, ושני הבנים עומדים במעשה הקבורה יחד. אחרי מות האב אלוהים מברך את יצחק. הוא יושב ליד באר לחי רואי, עם הבית שהקים. השדה נשאר בחברון; חיי הבן נמשכים בנגב, ליד המים.
לישמעאל, בן הגר המצרית ואברהם, יש בנים ובתים משלו. נביות בכורו, ואחריו קדר, אדבאל, מבשם, משמע, דומה, משא, חדד, תימא, יטור, נפיש וקדמה. שנים עשר בנים נעשים שנים עשר נשיאים לאומותם. שמותיהם נקשרים בחצרות ובטירות, במקום שבו יגורו האנשים שיצאו מהם. הילד שנשלח עם אמו אל המדבר אינו נשאר ילד; סביבו גדלה משפחה רחבה, ולבניו מקומות משלהם.
מושבותיהם נמשכות מחוילה עד שור, על פני מצרים בדרך אשור. שם הם יושבים, על פני אחיהם. ישמעאל מסיים את חייו בן מאה שלושים ושבע ונאסף אל עמיו. יצחק נשאר בענף האחר של משפחת אברהם, עם רבקה, והארץ שבין הבתים כבר מלאה צאצאים. מן הקבורה בחברון יצאו האחים לדרכיהם. במערה נחים האב והאם; מחוץ לה, בארץ ובמדבר, נמשכים החיים שהחלו בביתם, וכבר נושאים שמות חדשים.
בסוף הפרשה
השדה בחברון נשאר במקום שבו נקנה, ובמערה קבורים אברהם ושרה. בנגב עומד אוהלם של יצחק ורבקה. עשרה גמלים שבו מן הדרך, ועמהם מי שהורידה פעם כד מן הכתף והסכימה ללכת. עכשיו מתחילים חיי הבית שלה.
הכתוב יכול היה לומר שאברהם קבר את שרה במערת המכפלה. במקום זאת הוא מביא את השיחה עם בני חת ועם עפרון, את המחיר, את התשלום, את גבולות השדה ואת קהל הנוכחים. הפרטים מבהירים שהחלקה אינה רק מקום שניתנה רשות זמנית להשתמש בו. היא נעשית אחוזה מוכרת לעיני יושבי המקום.
רש״י על כג, טז מעמת את דיבורו הרחב של עפרון עם הכסף שגבה בפועל. זהו פירוש המדגיש פער בין נדיבות מדוברת להתנהגות. בקריאת הרצף אפשר לראות גם את המתח בחיי אברהם: הארץ הובטחה לזרעו, ובכל זאת הוא נדרש לרכוש בכסף מקום קבורה מצומצם. ההבטחה אינה מוחקת את המציאות החברתית ואת זכויות המחזיקים בשדה באותו זמן. גם האבל אינו מונע ממנו לדאוג להסדרה ברורה. דווקא הצורך האישי מסביר מדוע יש כאן פירוט של דבר שיצטרך לעמוד גם לאחר ימי האבל.
אברהם שולח את העבד אל משפחתו, אך אוסר להשיב לשם את יצחק. שתי ההוראות עשויות להיראות מתוחות זו כלפי זו: אם הבית שממנו יצא חשוב כל כך, מדוע לא לחזור אליו? בתוך הסיפור הן ממלאות תפקידים שונים. המוצא המשפחתי מדריך את חיפוש בת הזוג, ואילו הארץ היא מקום ההמשך שאליו נקשרה ההבטחה.
העבד אינו מקבל שליחות שאין בה מחשבה על סירוב. הוא שואל מראש מה יקרה אם האישה לא תרצה ללכת, ואברהם אומר שבמקרה כזה ישתחרר מן השבועה הזאת. רצונה אינו מוצג כמכשול שאפשר להתעלם ממנו. בהמשך תבוא גם השאלה הישירה לרבקה. כדאי לשמור על דיוק נוסף: הסיפור מכנה את השליח עבד וזקן ביתו, ואינו מוסר את שמו בפרק. הזיהוי עם אליעזר שייך למסורת הפרשנית. אפשר להכיר אותה ובו בזמן להבחין בינה לבין הדרך שבה התורה בוחרת לספר את המעשה.
רש״י על כד, יד מסביר שהנערה המשקה את הגמלים תהיה גומלת חסדים וראויה לבית אברהם. הסימן שהעבד מבקש אינו רק התאמה מקרית של משפט. הוא כולל מעשה שיש בו יוזמה, מאמץ והתמדה. העבד מבקש לשתות בעצמו; רבקה מוסיפה מדעתה את דאגתה לבעלי החיים וממשיכה עד שסיימו לשתות.
הפסוקים מרבים בפעלים של תנועה: ירידה, עלייה, ריצה, הורדת הכד ושאיבה. בדרך הזאת האופי מתגלה בפעולה ולא בתיאור כללי של נערה טובה. בהמשך העבד מספר שוב את המעשה בבית המשפחה. החזרה אינה מיותרת: שם עליו להסביר מדוע האירוע בבאר מחייב בעיניו החלטה על נישואין ועל מסע. הקורא יכול להשוות בין מה שראה ובין דרך הסיפור בפני בני הבית. כך הפרשה מלמדת גם על חסד וגם על מלאכתו של שליח שצריך להציג לאחרים את משמעות הדברים שחווה.
לבן ובתואל מסכימים תחילה להצעת הנישואין. ובכל זאת בבוקר מתעורר ויכוח על מועד היציאה. העבד מבקש לצאת מיד, ואחיה ואמה של רבקה מבקשים שתישאר. ההכרעה מגיעה כאשר קוראים לנערה ושואלים אותה. המילה הקצרה שבה היא משיבה מקבלת חשיבות דווקא בתוך פרק מרובה נאומים של אחרים.
רש״י על כד, נז לומד מן השאלה שאין משיאים אישה אלא מדעתה. זהו לימוד מן הסיפור, והוא מרחיב את משמעותה של הסצנה מעבר לתיאום נסיעה. בקריאה רצופה יש לרבקה כבר קודם מקום עצמאי: היא משקה, מציעה לינה ורצה לספר. כעת היא גם משיבה על עתידה. אין צורך להוסיף לה נאום שלא נכתב כדי להבחין בפעילותה. הברכה שמלווה את יציאתה מחברת את רצונה הפרטי אל התקווה המשפחתית לדורות, אבל אינה מחליפה את התשובה שנשמעת מפיה.
במפגש בשדה שני הצדדים נושאים את עיניהם, אך רבקה היא ששואלת מי האיש. לאחר זיהויו היא מתכסה בצעיף. הפרק הארוך מסתיים בכמה פעלים השייכים ליצחק: הוא מביא, לוקח, אוהב ומתנחם. האהבה אינה מתוארת כתנאי מוקדם מפורט לשידוך, אלא כחלק מן הבית שנבנה בעקבות המסע.
רש״י על כד, סז מביא מדרש שלפיו עם בוא רבקה שבו לאוהל הסימנים שנכחו בימי שרה: נר, ברכה בעיסה וענן. זהו תיאור מדרשי של המשכיות, ולא פרטים המסופרים בפסוק עצמו. בפשט, רבקה נכנסת לאוהל הנושא את זכר שרה ויצחק מתנחם. אפשר להבין את הנחמה כיכולת לחיות ולאהוב בתוך הזיכרון, בלי לומר שהאדם שאבד הוחלף באחר. כך סוף סיפור הנישואין חוזר אל האבל שפתח את הפרשה ונותן לשני חלקיה מבנה אחד.
גם המילה לשוח שבתחילת המפגש אינה מובנת אצל כל המפרשים באותה דרך. אבן עזרא על כד, סג מפרש אותה כהליכה בין השיחים. זו קריאה המעמידה את יצחק בתוך נוף השדה לפנות ערב. היא מדגימה כיצד פירוש של מילה אחת משנה את תמונת הפתיחה, בלי לשנות את רצף המפגש ואת הסיום באהבה ובנחמה.
אברהם מסדיר את הירושה בחייו, ומבחין בין יצחק לבין הבנים האחרים. לאחר מותו יצחק וישמעאל קוברים אותו יחד. רש״י על כה, ט מדייק מסדר שמותיהם שישמעאל הקדים את יצחק ורואה בכך תשובה מצדו. זהו פירוש מדרשי לסדר השמות; העובדה המפורשת היא השתתפות שניהם בקבורת האב.
לאחר מכן ניתנת לישמעאל רשימת תולדות משלו. מקומה חשוב: הסיפור עתיד להתמקד ביצחק, אך אינו מתנהג כאילו לאחיו אין חיים, משפחה ועתיד. שנים עשר הנשיאים מזכירים את הברכה שניתנה לו קודם לכן. גם בני קטורה מקבלים מקום ברשימה לפני המעבר. בקריאה של הפרשה כולה, העברת המרכז לדור הבא נעשית מתוך הכרה בענפים נוספים של המשפחה. מקום מסוים בהמשך הברית אינו זהה לביטול ערכם של מי שסיפורם לא יעמוד מעתה במרכז.
