חום היום באלוני ממרא. אברהם יושב בפתח האוהל, וכשהוא נושא את עיניו עומדים לפניו שלושה אנשים. הוא קם ורץ לקראתם. עדיין אינו יודע אילו בשורות יבואו עם הסעודה שיכין להם, ולאן תוביל הדרך כשיעזבו את צל העץ.
ה׳ נראה אל אברהם באלוני ממרא. חום היום, והוא יושב בפתח האוהל. כשהוא רואה את שלושת האנשים, הוא קם ורץ לקראתם. הוא משתחווה לפניהם ומבקש שלא יעברו מעליו. מים יובאו לרגליהם, ותחת העץ יוכלו לנוח. מעט לחם יאכלו ואחר כך ימשיכו בדרכם. הם מסכימים, ואברהם כבר ממהר אל האוהל, אל שרה: שלוש סאים קמח סולת, ללוש ולעשות עוגות. מן האוהל הוא רץ אל הבקר, בוחר בן בקר רך וטוב ונותן אותו לנער, וגם הנער ממהר להכינו. האורחים יושבים בצל, ובבית שסביבם כולם פועלים.
הסעודה מוגשת: חמאה, חלב והבשר שהוכן. אברהם עומד אצלם והם אוכלים. ״איה שרה אשתך?״ הם שואלים. היא באוהל, קרובה די לשמוע את ההבטחה: בשוב האורח למועד הבא יהיה לה בן. שרה צוחקת בקרבה. גופה כבר זקן, וגם אדוניה זקן; איך תבוא אליהם עתה עדנה? ה׳ שואל את אברהם למה צחקה, וחוזר על המועד: ״היפלא מה׳ דבר?״ שרה יראה ומכחישה. ״לא, כי צחקת״, באה התשובה. הבשורה עומדת בפתח הבית, ושרה כבר שמעה אותה בשם עצמה.
האנשים קמים ומשקיפים אל סדום. אברהם הולך עמם ללוותם, וה׳ אומר שלא יכסה ממנו את העומד להתרחש. אברהם עתיד לצוות את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט, והנה זעקת סדום ועמורה עולה וחטאתן כבדה מאוד. שני האנשים ממשיכים לעבר העיר. אברהם נשאר עומד לפני ה׳, ניגש ומתחיל לדבר: ״האף תספה צדיק עם רשע?״ אולי יש בעיר חמישים צדיקים. האם יאבד גם הם, והאם לא יינשא המקום כולו למענם?
אם יימצאו חמישים, המקום יינשא, הוא נענה. אברהם ממשיך, בזהירות הולכת וגוברת: הוא עפר ואפר, ובכל זאת עוד ידבר. אולי יחסרו חמישה מן החמישים? גם ארבעים וחמישה יספיקו. הוא יורד לארבעים, לשלושים, לעשרים. בכל פעם הוא מבקש שלא יחרה בו, ובכל פעם באה תשובה. לבסוף הוא מבקש לדבר רק עוד פעם אחת: אולי יימצאו שם עשרה. גם למענם לא תישחת העיר. כאן הדיבור נפסק. ה׳ הולך, ואברהם שב למקומו. הדרך לסדום נמשכת, והשאלה על צדיקיה נשארת תלויה מעליה.
בערב מגיעים שני המלאכים לסדום. לוט יושב בשער ורואה אותם, קם, משתחווה ומזמין אותם לביתו. הם מבקשים ללון ברחוב, אבל הוא מפציר בהם עד שהם באים עמו. הוא אופה מצות ומכין משתה. עוד לפני שהאורחים שוכבים, הבית מוקף. אנשי העיר, צעירים וזקנים, קוראים להוציא את האנשים שבאו הלילה כדי לפגוע בהם. לוט יוצא אל הפתח וסוגר את הדלת אחריו. כעת הוא בחוץ והאורחים מאחוריו, ובינו ובין אנשי העיר אין עוד דלת.
הוא מבקש שלא ירעו ומציע אף את בנותיו בניסיון להגן על האורחים. האנשים אינם נסוגים. מי שבא לגור ביניהם רוצה עכשיו לשפוט אותם? הם דוחקים בלוט וניגשים לשבור את הדלת. פתאום נשלחות ידיים מבפנים, אוחזות בו ומושכות אותו אל הבית. הדלת נסגרת. האנשים בחוץ מוכים בסנוורים ואינם מצליחים למצוא את הפתח. בפנים נשמעת האזהרה: המקום יושחת, ועל לוט להוציא מכאן את קרוביו. הוא יוצא לדבר אל חתניו. בעיניהם הוא נראה כמצחק. הלילה הולך ואוזל.
השחר עולה, והמלאכים דוחקים בלוט לקום ולקחת את אשתו ואת שתי בנותיו. הוא מתמהמה. הם אוחזים בידו, ביד אשתו ובידי בנותיו ומוציאים אותם מן העיר. אסור להם להתעכב, ואסור להביט לאחור. לוט חושש שלא יספיק להימלט אל ההר ומבקש להגיע לעיר קטנה קרובה. בקשתו נענית; העיר תיקרא צוער. רק כאשר הוא מגיע אליה, והשמש יוצאת על הארץ, ניתכים על סדום ועמורה גופרית ואש.
הערים נהפכות, והכיכר והצמח שבה אובדים. אשת לוט מביטה מאחוריו ונעשית נציב מלח. ממקומו של אברהם נראה העשן עולה מן הארץ כעשן כבשן. אלוהים זכר אותו בהצלת לוט, אבל לוט אינו נשאר בצוער: הוא ירא לשבת בה ועולה עם בנותיו אל ההר. הם מתגוררים במערה. שתי הבנות חוששות שלא יישאר להן המשך, ומשקות את אביהן יין, כל אחת בלילה אחר, כדי להרות ממנו בלי ידיעתו. הבכירה יולדת את מואב והצעירה את בן עמי. מן המערה יצאו אבותיהם של מואב ועמון; לוט, שיצא עם אברהם אל כנען, נשאר בה עם בית אחר מזה שהיה לו בסדום.
אברהם נוסע דרומה ומתיישב בגרר. על שרה הוא אומר שהיא אחותו. אבימלך מלך גרר לוקח אותה, אבל בלילה בא אליו אלוהים בחלום: האישה שלקח היא אשת איש. אבימלך עדיין לא קרב אליה. הוא משיב ששניהם אמרו שהם אח ואחות, ושפעל בתום לב ובניקיון כפיים. גם תום לבו ידוע, הוא נענה, ומפני כן נמנע ממנו לחטוא. עכשיו עליו להשיב את האישה. אברהם נביא, והוא יתפלל בעדו.
בבוקר אבימלך מזעיק את עבדיו ומספר להם את דבר החלום. הפחד גדול. הוא קורא לאברהם ושואל מה עשה להם, ואיזו חטאה הביא עליו ועל ממלכתו. אברהם מדבר על פחדו: אולי אין במקום יראת אלוהים, ואולי יהרגוהו בגלל אשתו. הוא מוסיף שהיא בת אביו, אך לא בת אמו, ומספר על ההסכמה ביניהם במסעותיהם. אבימלך משיב את שרה, נותן צאן ובקר, עבדים ושפחות, ומציע לאברהם לשבת בטוב בעיניו. גם אל שרה הוא פונה בעניין הכסף שנתן. אברהם מתפלל. הלידה שנעצרה בבית אבימלך שבה, ונשות הבית נרפאות.
המועד מגיע. שרה הרה ויולדת בן לאברהם בזקנתו, ככל שהובטח. האב בן מאה קורא לילד יצחק ומל אותו ביום השמיני. בבית נשמע עכשיו צחוק מסוג אחר. ״צחוק עשה לי אלוהים״, אומרת שרה; מי ששומע יצחק לה. מי היה אומר לאברהם ששרה תיניק בנים? הילד גדל, וכשהוא נגמל אברהם עורך משתה גדול. אחרי שנות ההמתנה יש בבית תינוק, ואחר כך ילד, וסעודה שחוגגת את גדילתו.
שרה רואה את בן הגר מצחק ודורשת לשלח את האמה ואת בנה: הוא לא יירש עם יצחק. הדבר רע מאוד בעיני אברהם, כי גם ישמעאל בנו. ה׳ מורה לו לשמוע בקולה ומבטיח שגם ישמעאל יהיה לגוי. בבוקר אברהם נותן להגר לחם וחמת מים ומשלח אותה עם הילד. היא תועה במדבר באר שבע. כשהמים כלים, היא מניחה את הילד תחת שיח ומתרחקת כדי שלא לראות במותו. היא בוכה. אלוהים שומע את קול הנער, ומלאך קורא אליה: אל תירא, קום תחזיק בו. עיניה נפקחות לבאר. היא ממלאת את החמת, חוזרת אליו ומשקה אותו. ישמעאל גדל במדבר, נעשה רובה קשת, ואמו לוקחת לו אישה מארץ מצרים.
אבימלך בא אל אברהם עם פיכל שר צבאו. הם רואים שאלוהים עמו בכל מעשיו, ומבקשים שבועה: לא ירע להם ולדורות הבאים, וינהג בארץ שגר בה בחסד שבו נהגו עמו. אברהם מסכים להישבע, אך קודם הוא מעלה עניין שלא הוסדר. עבדי אבימלך גזלו באר מים. המלך משיב שלא ידע מי עשה זאת, שאברהם לא אמר לו ושעד אותו יום לא שמע על הדבר. בין בקשת השבועה לבין נתינתה עומדת עכשיו הבאר.
אברהם מביא צאן ובקר והשניים כורתים ברית. שבע כבשות הוא מציב בנפרד. אבימלך שואל לפשרן, ואברהם מבקש שיקבל אותן לעדות כי הוא שחפר את הבאר. השבועה נקשרת למים ולמקום, ולמקום ניתן השם באר שבע. אבימלך ופיכל חוזרים אל ארץ פלשתים. אברהם נוטע אשל וקורא בשם ה׳ אל עולם. ימים רבים הוא יושב בארץ פלשתים, ליד המקום שבו נחפרה באר ונאמרה שבועה. אחריהם תבוא קריאה שתוציא אותו שוב לדרך, הפעם עם בנו.
אלוהים מנסה את אברהם. ״קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק״. עליו ללכת אל ארץ המוריה ולהעלותו לעולה על ההר שייאמר לו. בבוקר אברהם משכים. הוא חובש את החמור, מבקע עצים, לוקח את יצחק ואת שני נעריו ויוצא. יום חולף ועוד יום. ביום השלישי הוא נושא את עיניו ורואה את המקום מרחוק. שם הוא עוצר את הנערים; עליהם להישאר עם החמור, והוא והנער ילכו להשתחוות וישובו אליהם.
את העצים הוא מניח על יצחק, ואת האש והמאכלת לוקח בידו. הם הולכים יחד. ״אבי״, פונה יצחק. ״הנני בני״, עונה אברהם. האש והעצים כאן, אבל היכן השה לעולה? אברהם משיב שאלוהים יראה לו את השה. השניים ממשיכים יחד, והדברים שאמרו נשארים ביניהם בדרך אל המקום. יצחק נושא את העצים, אברהם את האש ואת המאכלת. ההר הולך וקרב, והשה עוד איננו.
במקום שנאמר לו בונה אברהם מזבח ועורך עליו את העצים. הוא עוקד את יצחק ומניח אותו ממעל להם. ידו נשלחת אל המאכלת. אז באה הקריאה מן השמים: ״אברהם, אברהם״. הוא עונה: ״הנני״. אל ישלח את ידו אל הנער, ואל יעשה לו מאומה. אברהם מרים את עיניו. איל נאחז בקרניו בסבך. הוא הולך אליו, לוקח אותו ומעלה אותו לעולה תחת בנו. יצחק נשאר בחיים, ועל המזבח עולה האיל.
אברהם קורא למקום בשם ה׳ יראה. המלאך קורא אליו שנית ומוסר שבועה של ברכה: זרעו ירבה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, יירש את שער אויביו, ובו יתברכו גויי הארץ. אברהם חוזר אל נעריו, וכולם הולכים לבאר שבע. אחר כך מגיעה אליו ידיעה מבית נחור אחיו. גם מלכה ילדה בנים; בין שמותיהם בתואל, ולבתואל בת ושמה רבקה. בארץ המרוחקת גדלה מי ששמה עוד יישא מסע חדש אל בית אברהם. כאן הונחה המאכלת; שם כבר נולד ההמשך.
בסוף הפרשה
בבאר שבע שבים אל הבית. האיל נשאר על המזבח, ויצחק חי. מעבר למרחק, בבית בתואל, נמצאת רבקה. שמה כבר הגיע אל אברהם; הדרך שבין שני הבתים עוד תיפתח.
רש״י על הפסוק הראשון מפרש את התגלות ה׳ כביקור חולים אצל אברהם לאחר המילה. זהו הסבר מדרשי הקושר את פתיחת הפרשה לסוף הקודמת. ברצף הפסוקים אברהם עובר מיד מישיבה לריצה, מן הפתח אל האורחים ומשם אל הבית והבקר. אין כאן רק אמירה שאברהם מכניס אורחים; הקורא רואה כיצד הדבר נעשה.
מעניינת גם ההשוואה בין ההצעה לבין הביצוע. אברהם מציע מעט מים ופת לחם, אבל הבית מכין סעודה שיש בה עוגות ובשר. הוא עומד אצל האורחים בזמן האכילה. לאחר מכן מתברר שביקורם נושא בשורה עבור המארחים עצמם. שרה שומעת את הדברים מן האוהל, והתגובה שלה מקבלת מקום מפורש. הסצנה מחברת שירות יומיומי והבטחה גדולה, בלי לנתק את ההבטחה מן הגוף המזדקן ומן הקושי להאמין שהלידה עוד אפשרית.
אברהם אינו מבקש רק להוציא את הצדיקים מן העיר. הוא שואל אם אפשר לשאת למקום כולו בזכות הצדיקים שבתוכו. לכן יש משמעות למספרים היורדים מחמישים לעשרה. שתי שאלות נפגשות בדבריו: האם ראוי שצדיק ימות עם רשע, והאם נוכחות של צדיקים יכולה להגן גם על החברה שסביבם.
רש״י על יח, כג מביא את ההיגשות כלשון היכולה להתאים למלחמה, לפיוס ולתפילה. פירושו מדגיש את מורכבות הדיבור: אברהם מציג טענה נחרצת על משפט, ובאותה עת מודע למעמדו ומבקש רשות להמשיך. המעבר אל סדום מראה לאחר מכן חברה המתכנסת לפגיעה באורחים ודוחה את מחאת לוט. כך אין הדין מופיע רק כהודעה מופשטת על עיר רעה. הקורא רואה התנהגות ציבורית מסוימת. גם לוט אינו מוצג כמושלם; הצעתו בנוגע לבנותיו היא חלק קשה מן הסיפור ואינה נעשית מעשה ראוי מפני שביקש להגן על אורחיו.
לוט מתמהמה, והמלאכים אוחזים בידו ובידי בני ביתו ומוציאים אותם בחמלה. רש״י על יט, טז מסביר את ההתמהמהות ברצון להציל ממון. בפשט הכתוב עצם העיכוב מפורש, ואילו המניע הזה הוא פירוש. ההבחנה עוזרת להבין איך הפרשן ממלא שאלה שהסיפור משאיר קצרה.
גם אחרי היציאה אין סיום פשוט של שמחה. אשת לוט אובדת, והוא ובנותיו מגיעים למערה. מעשה הבנות מוסבר בדבריהן מתוך תפיסתן שאין מי שיקים עמן המשך, אבל הסבר מניע אינו אישור מוסרי למעשה. הכתוב מספר את לידת מואב ועמון ובכך קושר את המשפחה לעמים שיופיעו בהמשך התורה. כדאי לקרוא את היחידה כולה: חילוץ מסכנה הוא תנאי להמשך החיים, אך אינו מבטיח שהניצולים יודעים מיד כיצד לבנות אותם מחדש. זהו כיוון עיוני ברצף, בלי לייחס לדמויות תיאורים נפשיים שלא נכתבו.
סיפור גרר מזכיר את מצרים: שרה מוצגת כאחות ונלקחת לבית המלך. אבל כאן ניתן מקום מפורט לדבריו של אבימלך ולתום לבו. ה׳ עצמו אומר שידע שפעל בתום לב ומנע ממנו לחטוא. לכן אין מקום לתאר את כל אנשי הסביבה כאילו הם דמות אחידה של רשע. אברהם מסביר את פעולתו בפחד מפני מקום שאין בו יראת אלוהים, ואבימלך דורש ממנו דין וחשבון.
בהמשך, בברית על הבאר, היחסים ביניהם נעשים מפורשים ומעשיים יותר. אברהם מסכים להישבע, אך מעלה תחילה את עניין גזלת הבאר. ההסכם אינו דורש להשתיק את המחלוקת; הוא כולל הכרה בהסדר שימנע את המשכה. אפשר לראות כאן שני שלבים של יחסי שכנות: תחילה חשד והסתרה, ובהמשך דיבור, בירור וברית. זהו עיון ספרותי, ולא טענה שהכתוב מיישב כל שאלה שנותרה מן המפגש הראשון.
יצחק נולד כבן ההבטחה, אך לידתו אינה מוציאה את ישמעאל מן הסיפור. דרישת שרה קשה בעיני אברהם דווקא מפני שמדובר בבנו. ה׳ מבחין בין הברית שתימשך ביצחק לבין ההבטחה שישמעאל יהיה לגוי. ההבחנה בין תפקידים בתוך הסיפור אינה מתירה לקורא למחוק את מצוקת הילד האחר.
במדבר נאמר שאלוהים שומע את קול הנער. הגר עומדת מרחוק כדי שלא לראות במותו, ואז עיניה נפקחות לבאר. יש כאן מעבר מחוסר מוצא נראה אל אפשרות ממשית להשקות ולהחיות. רש״י על כא, יב מדגיש את מעמדה הנבואי של שרה מתוך הציווי לאברהם לשמוע בקולה; זהו מישור פרשני שאינו מחליף את תיאור הסבל שבא לאחריו. בהמשך הפרשה גם חיי יצחק נעצרים על סף סכנה בקריאה מן השמים. ההשוואה אינה עושה את שני האירועים זהים, אך היא מבליטה שלכל בן יש רגע של הצלה משלו.
המספר מודיע בתחילה שמדובר בניסיון. זהו מידע שניתן לקורא ואינו מובא כפתיחה לדברי הציווי אל אברהם. המתח נבנה מן המרחק הזה, מן הדרך הנמשכת שלושה ימים ומן השאלה של יצחק. הסיפור כמעט אינו מוסר מחשבות או רגשות, ולכן קריאה אחראית נזהרת מלהמציא שיחות שהתרחשו בדרך או לאחריה.
הקריאה לעצור היא חלק מרכזי מן הסיפור, לא הערת שוליים. רש״י על כב, יב מביא מדרש המדגיש שאין לעשות לנער אפילו פגיעה קטנה, ומסביר בדרך מדרשית את היחס בין העלאה לבין שחיטה. בפסוקים עצמם יצחק נשאר בחיים והאיל עולה תחתיו. לכן אי אפשר להפוך את הפרשה להיתר לפגיעה באדם מכוח תחושה פרטית של ציווי. בסיום ההבטחה על הזרע חוזרת, ואחריה באה ידיעת לידת רבקה. המבנה מחזיר את הקורא מן האיום על ההמשך אל האפשרות של בית ודור חדשים.
אבן עזרא על כב, א עומד על כך שניסיון הוא ניסיון ממש, ודוחה פירושים ההופכים את האירוע לאי־הבנה פשוטה של אברהם. בכך הוא מחדד את חומרת הציווי ואת משמעותו של הפתיח שמסר המספר. ההשוואה בין המפרשים דורשת לשמור על ההבדלים: מדרש רש״י על לשון ההעלאה אינו זהה לדרך שבה אבן עזרא מבקש לקרוא את הניסיון.
