בחרן נותר בית האב. מעבר לו נמשכת הדרך, והיעד עדיין אינו נראה. אברם שומע קול הקורא לו לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אביו. שרי עמו, לוט הולך אחריו, וההבטחה לעם גדול נישאת בבית שבו עדיין לא נולד בן.
״לך לך״. אברם נקרא לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו וללכת אל הארץ שה׳ יראה לו. הוא שומע שייעשה לגוי גדול, ששמו יגדל ושהברכה שתבוא אליו תגיע גם למשפחות האדמה. בן שבעים וחמש הוא יוצא מחרן. שרי, לוט, האנשים והרכוש הולכים עמו. הדרך מביאה אותם לכנען, אל שכם ואלון מורה. סביבם חיים כבר יושבי הארץ; הם נוטים בה אוהל, עוברי דרך שזה עתה הגיעו, וההבטחה עוד לפניהם.
ה׳ נראה אל אברם ומבטיח שייתן את הארץ לזרעו. אברם בונה מזבח במקום ההתגלות, וממשיך אל ההר שבין בית אל לעי. הוא נוטה שם את אוהלו, בית אל ממערב ועי ממזרח, ומקים מזבח נוסף. מעל האוהל החדש נשמעת קריאתו בשם ה׳. מכאן הוא מוסיף למסוע אל הנגב. כל תחנה מרחיקה אותו עוד מבית אביו, וכל מזבח קובע מקום בדרך. הארץ הולכת ונפרשת לפניו, אבל בבית ההולך עמו אין עדיין ילד שיירש אותה.
הרעב מכביד על כנען. אברם עוזב את המקום שאליו הגיע ויורד למצרים לחפש בו מחיה. כשהם קרבים אל הגבול הוא פונה אל שרי. הוא יודע שהיא יפה, ופוחד שיראו אותה, יהרגו אותו וייקחו אותה. הוא מבקש שתאמר שהיא אחותו, כדי שיחיה בגללה. במצרים רואים אותה שרי פרעה ומהללים אותה לפניו. שרי נלקחת אל בית המלך, ולאברם ניתנים צאן ובקר, חמורים וגמלים, עבדים ושפחות. רכושו מתרבה בעוד אשתו נמצאת בבית אחר.
ה׳ מכה בנגעים גדולים את פרעה ואת ביתו על דבר שרי. המלך קורא לאברם. מדוע לא אמר שהיא אשתו? מדוע אמר שהיא אחותו והביא ללקיחתה? ״הנה אשתך, קח ולך״. שרי שבה אליו. פרעה מצווה על אנשיו לשלח אותם, והם יוצאים עם כל אשר להם. הדרך מחזירה את אברם אל הנגב, דרך שעליה עבר כדי להינצל מן הרעב ועכשיו הוא עולה בה עם אשתו. הארץ שחיכה למצוא בה חיים שבה ונפתחת לפניהם.
אברם חוזר אל המקום שבו עמד אוהלו בראשונה, אל המזבח שבין בית אל לעי. הוא כבד בכסף, בזהב ובמקנה, וגם ללוט צאן, בקר ואוהלים. העדרים צריכים מרעה, ורועיהם צריכים מקום. המריבות מתחילות בין רועי אברם לרועי לוט, בארץ שבה יושבים גם הכנעני והפריזי. אברם פונה אל בן אחיו: ״אל נא תהי מריבה ביני ובינך״. הם אנשים אחים, אבל אינם יכולים להוסיף לשבת כך יחד.
הוא פורש לפני לוט את הבחירה: אם יפנה האחד שמאלה, יפנה האחר ימינה. לוט נושא את עיניו. כיכר הירדן כולה משקה, כגן ה׳ וכארץ מצרים. הוא בוחר בה ויוצא; אוהליו מתקרבים אל סדום, עיר שאנשיה רעים וחטאים מאוד. אברם נשאר בכנען. אחרי הפרידה ה׳ מורה לו להביט צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה: הארץ תינתן לו ולזרעו, וזרעו יהיה כעפר הארץ. עליו לקום ולהתהלך לאורכה ולרוחבה. הוא נוסע אל חברון, אל אלוני ממרא, נוטה אוהל ובונה מזבח. לוט רחוק ממנו, אך הקשר ביניהם עוד ימשוך אותו לדרך אחרת.
מלחמה באה אל כיכר הירדן. חמשת מלכי האזור מרדו בכדרלעומר לאחר שנים של שעבוד, ועתה הוא בא עם שלושה מלכים נוספים. צבאם מכה בדרכו עמים ומקומות, עד ששני המחנות נפגשים בעמק השדים, בין בארות החמר. מלכי סדום ועמורה ניגפים, אנשיהם נמלטים, ומזון העיר ורכושה נלקחים. בתוך השיירה המתרחקת נמצא גם לוט, שכבר התיישב בסדום. הבית שבחר לו בארץ המשקה אינו מגן עליו מפני השביה.
פליט מגיע אל אלוני ממרא ומספר לאברם. מיד הוא מוציא את חניכיו ילידי ביתו, שלוש מאות ושמונה עשר איש, ורודף אחרי השובים עד דן. בלילה הוא מחלק את אנשיו, מכה במחנה האויב וממשיך במרדף עד חובה, מצפון לדמשק. בחזרה הוא מביא את לוט, את רכושו, את הנשים ואת העם שנלקחו. הדרך שסימנה לפני זמן הפרדה בין שני הבתים נעשית עתה דרך של חילוץ. אברם שב מן המרדף עם האנשים והרכוש, ומלכי הארץ יוצאים לקראתו.
בעמק שווה, הוא עמק המלך, מחכה מלך סדום לשובו של אברם. מלכי צדק מלך שלם, כהן לאל עליון, מוציא לחם ויין ומברך אותו. הברכה מכוונת אל אל עליון, קונה שמים וארץ, שמסר את האויב בידו. אברם נותן לו מעשר מכול. אחרי הלילה של הפגיעה והמרדף מגיע מפגש שאפשר לעמוד בו, לקבל לחם ויין ולשמוע ברכה. אבל הרכוש שהושב מן המלחמה עדיין מונח בין הצדדים.
מלך סדום מציע לאברם לקחת את הרכוש ולהשיב לו את האנשים. אברם מרים את ידו לה׳ אל עליון ונשבע שלא ייקח משלו אפילו חוט או שרוך נעל. לא יוכל המלך לומר שהוא שהעשיר את אברם. רק מה שכבר אכלו הנערים לא יוחזר, ואת חלקם של ענר, אשכול וממרא יניח להם לקחת. המילים מציבות גבול בין אברם ובין המלך בלי ליטול מבעלי בריתו את שלהם. לוט הושב, האנשים ניצלו, והרכוש שקיבל אברם רשות להחזיק בו יוצא מידיו.
אחרי המלחמה בא דבר ה׳ אל אברם במחזה: אל יירא, ה׳ מגן לו ושכרו הרבה מאוד. אברם משיב בשאלה שנשארה פתוחה בביתו. מה יינתן לו, והוא הולך ערירי? בן ביתו, אליעזר מדמשק, עשוי להיות יורשו. התשובה שוללת זאת: בן שיצא ממנו הוא שיירש אותו. אברם מוצא החוצה, אל תחת השמים. ״הבט נא השמימה וספור הכוכבים״. אין הוא יכול למנותם, וכך יהיה זרעו. הוא מאמין בה׳, ואמונתו נחשבת לו לצדקה.
אחרי הבטחת הזרע באה שאלת הארץ: כיצד ידע שיירשנה? הוא מצטווה להביא בעלי חיים, מבתר חלק מהם ומסדר את הבתרים זה מול זה; את הציפורים אינו מבתר. עיט יורד על הפגרים והוא מגרש אותו. לעת שקיעת השמש נופלת עליו תרדמה ואימה גדולה. הוא שומע שזרעו יהיה גר בארץ זרה, יעבוד ויסבול, ואחר כך יצא ברכוש גדול. בחושך עוברים תנור עשן ולפיד אש בין הבתרים. באותו יום נכרתת ברית על הארץ, וגבולותיה ועממיה נמנים. העתיד המובטח כולל גם דרך ארוכה של עיכוב וסבל.
עשר שנים עברו בארץ כנען, ושרי אינה יולדת. היא נותנת לאברם את הגר, שפחתה המצרית, בתקווה להיבנות ממנה. הגר הרה. עם ההיריון משתנה המבט שלה על גבירתה, ושרי נעשית קלה בעיניה. שרי פונה אל אברם בתלונה: היא שנתנה את שפחתה לחיקו, ועכשיו היא נקלת בעיניה. אברם מחזיר לידיה את ההחלטה כיצד לנהוג בהגר. שרי מענה אותה. הגר אינה נשארת בבית; היא בורחת, והדרך לוקחת אותה אל המדבר.
מלאך ה׳ מוצא אותה ליד עין מים בדרך שור ופונה אליה בשמה: הגר שפחת שרי. הוא שואל מאין באה ולאן היא הולכת, והיא מספרת שהיא בורחת מפני גבירתה. המלאך מורה לה לשוב ולהתענות תחת ידיה, ובצד הציווי מבטיח לה זרע רב. בנה ייקרא ישמעאל מפני שה׳ שמע אל עונייה. גם עתידו מתואר: איש פרא שיחיה ביחסי התנגשות עם סביבתו. הגר קוראת בשם לאל הדובר אליה וקושרת אותו לראייה; הבאר נקראת באר לחי רואי. היא יולדת לאברם בן, והוא קורא לו ישמעאל. אברם בן שמונים ושש בעת לידתו.
ישמעאל כבר בן שלוש עשרה כשאברם שומע שוב את הקול. בן תשעים ותשע הוא, וה׳ נראה אליו בשם אל שדי: עליו להתהלך לפניו ולהיות תמים. אברם נופל על פניו. הברית תקים ממנו המון גויים, ומעתה ייקרא אברהם, אב המון גויים. יצאו ממנו מלכים, וזרעו ירבה מאוד. עם הדורות שאחריו תקום ברית עולם, להם תינתן ארץ כנען, וה׳ יהיה להם לאלוהים. האיש שיצא מחרן בשמו הישן מקבל עכשיו שם שיישא בתוכו משפחות שטרם נולדו.
לאות הברית עליו למול כל זכר בביתו. ילד בן שמונה ימים יימול, וגם יליד בית ומקנת כסף. האות יימסר מן האב לבנו, מדור אל דור, ולא יישאר רק בזיכרון של היום שבו שמע אברהם את ההבטחה. מי שיישאר ערל יפר את הברית. בתוך הבית הגדול, בין ילדיו ובין אנשי מקנתו, צריך עכשיו להכין את המעשה שנצטוו בו. אבל הדיבור עוד לא תם: אחרי השם שניתן לאברהם בא גם שמה של האישה שחיכתה עמו כל השנים.
שרי תיקרא מעתה שרה. ה׳ מבטיח לברכה ולתת ממנה בן לאברהם; ממנה יצאו גויים ומלכי עמים. אברהם נופל על פניו וצוחק. בן מאה יהיה, ושרה בת תשעים — ולהם ייוולד ילד? הוא מבקש: ״לו ישמעאל יחיה לפניך״. ישמעאל יישמע ויתברך, ירבה מאוד ויהיה לגוי גדול; שנים עשר נשיאים יצאו ממנו. אך הבן שתלד שרה יהיה יצחק, ועמו תקום הברית. לידתו תבוא במועד הזה בשנה הבאה.
הדיבור מסתיים, ואברהם קם אל אנשי ביתו. הוא מל את ישמעאל ואת כל הזכרים, ילידי הבית ומקנת הכסף, באותו היום. הוא עצמו נימול בן תשעים ותשע, ובנו בן שלוש עשרה. המעשה שנצטווה נעשה בלי להמתין למימוש ההבטחה האחרונה. בבית כבר חי בן ששמו ישמעאל, ומעתה יישמר בו גם השם יצחק, שמו של ילד שעוד לא בא לעולם. שנה אחת מפרידה בין היום הזה למועד שנאמר. אברהם ושרה נשארים בביתם עם הברית ועם ההמתנה.
בסוף הפרשה
אות הברית כבר ניתן, והשמות החדשים נאמרו. ישמעאל חי בבית, ויצחק עוד עתיד להיוולד. אברהם ושרה ממתינים לשנה הבאה. בפתח אוהלם יופיעו בקרוב שלושה עוברי דרך, ובפיהם בשורה ששרה תשמע בעצמה.
רש״י מפרש את הביטוי לך לך כהליכה לטובתו ולהנאתו של אברם, ומקשר זאת לבנים ולשם שיזכה להם. ההבטחות אכן מפורשות סמוך לציווי. אבל מיד לאחר הגעתו לארץ בא רעב, והוא נאלץ לצאת ממנה. לכן אין לקרוא את ההבטחה כאילו נאמר שכל צעד מעשי במסע יהיה קל או נטול סכנה.
סיפור מצרים אף מציג את אברם בשעה מורכבת: חששו לחייו מוביל להצגת שרי כאחותו וללקיחתה. פרעה שואל אותו שאלות קשות. חשוב להבחין בין עצם סיפור האירוע ובין הערכתו; המפרשים אינם כולם קוראים אותו באותה דרך. עיון ברצף מראה שהבחירה באברם אינה מוציאה אותו מן המצב האנושי של פחד ושל החלטות מסוכנות. דווקא משום שהסיפור אינו מסתיים בהצלחת המסע הראשונה, הוא נעשה סיפור של דרך מתמשכת ולא המחשה פשוטה של שכר מיידי לכל מעשה.
אבן עזרא על יב, א סבור שהציווי נאמר לאברהם כבר באור כשדים, לפני תחנת חרן. זו דוגמה לכך שסדר הצגת המשפחות והמסעות בכתוב אינו מוסכם תמיד כסדר זמנים פשוט. בפירוש הזה הקריאה שבפתח הפרשה גם מסבירה את תחילת התנועה שעליה סופר קודם לכן. ההבדל הכרונולוגי אינו מבטל את העיקר המשותף: אברהם נדרש להיפרד מן המוכר ולהתקדם אל הארץ.
המריבה בין הרועים מתפתחת בתוך שפע: לשתי המשפחות יש מקנה רב מכדי לשבת יחד. אברם אינו מבקש לפתור אותה באמצעות הכרעה שכל השטח שייך לו. הוא מציע הפרדה ומעניק ללוט את הבחירה הראשונה. מכאן אפשר להבין את משמעות המעשה בלי להניח שאברם ידע מראש מה יקרה בסדום.
לוט נושא את עיניו ורואה את כיכר הירדן המשקה. אחרי הפרידה אברם מתבקש אף הוא לשאת עיניים, אבל המבט שלו מלווה בהבטחה לזרע שעדיין אינו נראה. החזרה על פעולת הראייה מזמינה השוואה בין בחירה במה שמבטיח רווח בהווה לבין קבלה של עתיד שעוד צריך להמתין לו. אין פירוש הדבר שמים ופרנסה אינם חשובים. הכתוב מוסיף מידע על רעת אנשי סדום, ובכך מבהיר שבחירת מקום מגורים כוללת גם את החברה שבקרבה חיים. זהו עיון בעריכת הפסוקים; הוא אינו ציטוט של פרשן מסוים.
אברם ולוט נפרדו בגלל המריבה, אבל כשאברם שומע שלוט נשבה הוא יוצא להצילו. הפסוקים מכנים את לוט אחיו, אף שהוא בן אחיו. לשון הקרבה נעשית משמעותית דווקא אחרי ההפרדה הגאוגרפית: אפשר להתרחק כדי למנוע מריבה ועדיין לשאת אחריות בעת סכנה. בפרק הזה אברם אינו רק בעל אוהל ומקנה, אלא אדם המפעיל כוח להצלת אחרים.
סירובו לרכוש שמציע מלך סדום מסביר כיצד הוא רוצה שייזכר הניצחון. הוא אינו רוצה שהמלך יטען שהוא מקור עושרו. ובכל זאת אברם שומר על חלקם של בעלי בריתו. זו נקודה עדינה: אדם רשאי לוותר על שלו, אך לא להפוך את נדיבותו האישית לוויתור בשם אחרים. בברכת מלכי צדק מוצגת ההצלחה גם ביחס לאל עליון. אפשר לראות במפגשים שאחרי המלחמה בירור של מקור הכוח ושל גבולות השימוש בו, ולא רק סיום חגיגי לפרק צבאי.
אברם שומע הבטחה לשכר, ומשיב שאין לו בן. אין זו שאלה צדדית: בלי המשך לביתו, ההבטחות על זרע וארץ עדיין אינן יכולות להתממש כפי שנאמרו. המענה מפנה אותו מן האפשרות שבן ביתו יירש אותו אל ילד שיצא ממנו. אחר כך הוא מביט בכוכבים. הדימוי אינו מספק לו לוח זמנים מעשי, אבל מרחיב את האופק מעבר למצבו הנוכחי.
בהמשך הוא שואל כיצד ידע שיירש את הארץ. השאלה מופיעה בסמוך לאמירה על אמונתו, ולכן אין צורך להניח שעצם השאלה מוחקת את האמונה. הברית שנכרתת אינה מבטיחה מסלול קצר: היא כוללת גרות, עבודה ועינוי, ורק אחריהם יציאה. גם הירושה קשורה למועד שעדיין לא הגיע ולמצבם של יושבי הארץ. בקריאה זו, האמונה נדרשת לשאת מרחק בין הבטחה למימוש. זהו עיון במהלך הפרק; את פרטי המחזה ואת משמעות הצדקה מפרשים הפרשנים בדרכים שונות, ויש לקרוא כל פירוש במקומו.
בתחילת פרק טז הגר נכנסת לסיפור כחלק מן הניסיון של שרי להיבנות. אולם הקשר אינו נשאר עניין של פתרון מעשי לעקרות. ההיריון משנה את יחסי הנשים, שרי חשה פגיעה, הגר מתענה ובורחת. הסיפור נותן למצוקה הזאת מקום, ואינו מסתפק בידיעה שלבסוף נולד לאברם בן.
במדבר המלאך פונה אל הגר בשמה ושואל אותה על דרכה. היא אינה נוכחת שם רק כאמצעי להמשך השושלת. השם ישמעאל קשור לשמיעת עונייה, והשם שהיא נותנת לאל קשור לראייה. הציווי לשוב למצב הקשה מעורר קושי אצל הקורא, ואין צורך לרכך אותו באמצעות המצאת פתרון שלא נכתב. עם זאת, בתוך אותה סצנה ניתנת גם הבטחה לעתיד זרעה. בסוף הפרשה מובחן ישמעאל מיצחק לעניין הברית, אך ההבחנה אינה מוחקת את הברכה ואת ההקשבה שניתנו לו ולאמו. שתי הקביעות שייכות לאותו סיפור.
אברם נעשה אברהם, ושרי נעשית שרה. שינוי השמות מופיע כשההבטחה מתרחבת ונעשית מפורשת יותר: אברהם יהיה אב המון גויים, ושרה עצמה תלד את הבן שעמו תקום הברית. עד כאן אפשר היה לחשוב שהמשך אברהם ייבנה באמצעות הגר בלבד. עכשיו שרה אינה נשארת ברקע ההבטחה, אלא נזכרת כאם הבן בשמה.
ברית המילה מחברת את הדיבור הזה למעשה בבית. היא אינה מוגבלת לאברהם באותו יום, אלא חלה גם על דורות הבאים ועל זכרי הבית שאינם צאצאיו. בסוף הפרק נמסרים הגילים והביצוע, כאילו ההבטחות הרחבות צריכות להיפגש גם עם יום מסוים ועם אנשים מסוימים. חשוב להבחין בין ברכת ישמעאל ובין הברית עם יצחק: הכתוב אומר את שתיהן ואינו מחליף אחת באחרת. בסיפור המשפחתי, השאלה מי ימשיך תפקיד מסוים אינה מבטלת את מקומו של ילד אחר ואת עתידו.
