מחוץ לביתו של נח הארץ מלאה חמס. בתוכו חיים איש ואישה ושלושת בניהם עם נשותיהם. אל האיש הזה באה הוראה לבנות: עצים, כופר, מדורים ומזון. עוד לפני שתיפול טיפת הגשם הראשונה, צריך להכין מקום שיישא חיים מעל המים.
נח מתהלך עם האלוהים. בתוך דורו הוא איש צדיק ותמים, אביהם של שם, חם ויפת. סביבו הארץ נשחתת, החמס ממלא אותה, והחיים אינם הולכים בדרך שניתנה להם. אלוהים מודיע לו שקץ כל בשר בא לפניו. העולם בחוץ יימחה במים; נח נדרש לקחת עצי גופר ולעשות מהם תיבה. במקום שבו נוטלים ופוגעים, עליו להתחיל להכין מחסה.
שלוש מאות אמה יהיה אורכה, חמישים רוחבה ושלושים קומתה. עליה לעמוד בשלוש קומות, מחולקת למדורים ומצופה בכופר מבפנים ומבחוץ. יהיה בה צוהר ופתח בצדה. נח יאסוף מזון לו ולבאים אליו, ובעלי חיים למיניהם ייכנסו זכר ונקבה, כדי שיישאר מהם המשך. הוא עצמו ייכנס עם אשתו, שלושת בניו ונשותיהם. בתוך הודעת ההרס נשמעת גם ההבטחה: אלוהים יקים את בריתו עמו. נח עושה ככל אשר צווה. עצים נעשים דפנות, מקום נעשה למדור ומזון נאסף עבור ימים שאי אפשר יהיה לצאת בהם החוצה.
נותרו שבעה ימים. אל נח באה הוראה להכניס את ביתו לתיבה. מן הבהמה הטהורה ומן העוף ייקח שבעה שבעה, ומן הבהמה שאינה טהורה זוגות, זכר ונקבה, לקיים זרע על פני הארץ. ואז מגיע היום: בשנה השש מאות לחיי נח, בחודש השני, בשבעה עשר בחודש, נבקעים מעיינות התהום וארובות השמים נפתחות. המים באים מלמטה ומלמעלה. הגשם יורד יום ולילה, עוד יום ועוד לילה, עד שימלאו ארבעים יום.
נח ובני ביתו נכנסים, ועמם החיות והעופות למיניהם. ה׳ סוגר בעדו. בחוץ גוברים המים, מגיעים אל התיבה ומרימים אותה מעל הארץ. היא נישאת על פניהם. השדות נעלמים, והמים מוסיפים לעלות עד שגם ההרים הגבוהים מכוסים. על היבשה גוועים אדם ובהמה, חיה ועוף, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. רק נח והנמצאים אתו בתיבה נשארים. מאה וחמישים יום גוברים המים. גם כאשר הגשם חדל אין עוד אדמה לצאת אליה, והדפנות שהוכנו לפני המבול הן עדיין הגבול שבין חיים ובין המים.
אלוהים זוכר את נח ואת החיים שעמו. רוח עוברת על הארץ, ומעיינות התהום וארובות השמים נסגרים. המים מתחילים לשוב ולרדת. בחודש השביעי, בשבעה עשר בחודש, נחה התיבה על הרי אררט. היא אינה נישאת עוד כפי שנישאה, אך סביב לה עדיין מים. רק בחודש העשירי נראים ראשי ההרים. נח נשאר בפנים, מונה ימים, וממתין עוד ארבעים יום לפני שיפתח את החלון שעשה.
נח פותח את חלון התיבה ושולח עורב, היוצא ושב. אחריו הוא שולח יונה לבדוק אם קלו המים. היא אינה מוצאת מקום לנוח וחוזרת; נח שולח את ידו ומכניס אותה אליו. אחרי שבעה ימים הוא שולח אותה שוב. הפעם היא חוזרת לעת ערב ובפיה עלה זית טרף. נח יודע שהמים קלו. הוא ממתין עוד שבעה ימים ומשלח אותה פעם שלישית, והיא אינה שבה. לבסוף הוא מסיר את מכסה התיבה ורואה שפני האדמה חרבו. גם אז עובר זמן נוסף עד שהארץ יבשה.
״צא מן התיבה״. אחרי כל ימי ההמתנה מגיעה ההוראה. נח יוצא עם אשתו, בניו ונשותיהם, ובעלי החיים יוצאים אחריהם, משפחה למשפחה. הכנפיים והגופים שנאספו אל המדורים נשלחים עכשיו אל מרחב פתוח: לשרוץ בארץ, לפרות ולרבות בה. מן הפתח היחיד עוברים החיים שנשמרו יחד במשך המבול אל הארץ היבשה. עתה צריך להתחיל מחדש, לאסוף מזון מן האדמה ולחיות עליה, בלי חיץ התיבה.
נח בונה מזבח. מן הבהמות ומן העופות הטהורים הוא מעלה עולות לה׳. ריח הניחוח עולה, וה׳ אומר אל לבו שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם ולא יכה שוב את כל החי כאשר עשה. יצר לב האדם רע מנעוריו, ובכל זאת יימשכו החיים. זרע יבוא וקציר אחריו; הקור יתחלף בחום, החורף בקיץ, והלילה ביום. נח עומד על אדמה שחזרה ונגלתה, ותחת שמים שמעתה גם גשמם לא ייטול מן העולם את המשכו. המחר יהיה שוב יום שאפשר לזרוע לקראתו.
נח ובניו שומעים ברכה: פרו ורבו ומלאו את הארץ. בעלי החיים שעל היבשה, העופות והדגים יהיו מורא האדם, ומעתה ניתנים לו למאכל גם בעלי החיים, כשם שניתן לו ירק העשב. אך את הבשר בנפשו, בדמו, אין לאכול. חיי האדם יידרשו מכל שופך דמים, אדם או חיה. האדם נעשה בצלם אלוהים, ועל כן אין חייו דבר שכל בעל כוח רשאי ליטול. על האדמה שנשטפה מן החמס מתחילים החיים בציווי לשמור עליהם.
אלוהים מקים את בריתו עם נח ובניו ועם זרעם אחריהם, ועם העופות, הבהמות והחיות שיצאו מן התיבה. לא ייכרת שוב כל בשר במי מבול, ולא יהיה מבול לשחת את הארץ. לקשת הנראית בענן ניתן להיות אות הברית. כאשר יתקבצו עננים ותיראה בהם הקשת, תיזכר הברית עם כל נפש חיה. לא רק שמונת בני האדם שיצאו מן התיבה כלולים בה: גם צאצאיהם שטרם נולדו, גם החיה והעוף שחזרו אל הארץ. מעל המים שהחריבו את העולם יישא הענן מעתה גם סימן של המשך.
נח נוטע כרם. האיש שהכין מזון לימי המים חוזר אל האדמה, ומן הכרם בא היין. הוא שותה, משתכר ושוכב מגולה בתוך אוהלו. חם, אבי כנען, רואה את ערוות אביו ויוצא להגיד לשני אחיו בחוץ. שם ויפת נוטלים בגד, מניחים אותו על שכמם ופונים לאחור. כך הם נכנסים: פניהם מוסבות, צעדיהם מובילים אל האב, והבגד נפרש עליו בלי שעיניהם יראו את עירומו.
נח מתעורר מיינו ויודע את אשר עשה לו בנו הקטן. מפיו יוצאת קללה לכנען שיהיה עבד עבדים לאחיו, וברכה לה׳ אלוהי שם. הוא מבקש הרחבה ליפת וישיבה באוהלי שם. הבית שחי יחד בתיבה יוצא מן המאורע מחולק בדברי קללה וברכה. לנח נותרות עוד שלוש מאות וחמישים שנה אחרי המבול. לבסוף הוא מת, בן תשע מאות וחמישים. שלושת הבנים שבאו עמו אל התיבה הם עתה אבות למשפחות שילכו ויתפשטו, יבחרו מקומות ויקראו להם בשמות.
משפחות בני נח גדלות, והמרחקים ביניהן מתארכים. מבני יפת יוצאים גומר ומגוג, מדי ויוון, תובל, משך ותירס; משפחותיהם מתיישבות בארצות ובאיי הגויים. מחם באים כוש, מצרים, פוט וכנען. מבני כוש קם נמרוד, גיבור ציד ובעל מלכות. בבל, ארך ואכד הן מראשית ממלכתו בארץ שנער, ובהמשך קמות גם נינוה וערים נוספות. בית אחד כבר אינו מספיק להכיל את שמות המקומות ואת תחומי השלטון.
בני כנען מתיישבים מצידון לעבר גרר ועזה, ועד מרחב סדום ועמורה. משם נפרש מבט אל בני שם: עילם, אשור, ארפכשד, לוד וארם, ומשפחותיהם. מארפכשד נולדים שלח ועבר; לעבר פלג ויקטן. בימי פלג נפלגת הארץ, ובני יקטן קובעים את מושבותיהם במרחבים אחרים. כל בית מקבל את מקומו בין המשפחות, כל עם את לשונו ואת ארצו. מן האנשים שהצטופפו בתיבה יוצא עולם שאין לו עוד מרכז אחד: מרעה וערים, גבולות וממלכות, דרכים המחברות בין קרובים שכבר אינם שכנים.
בבקעה בארץ שנער מתיישבים אנשים המדברים שפה אחת. הם מוצאים דרך לבנות גם בלי אבני בניין: מלבנים לבנים ושורפים אותן, וחומר יהיה להם במקום טיט. מן הלבנים תקום עיר, ומעל העיר מגדל שראשו בשמים. ״נעשה לנו שם״, הם אומרים, ״פן נפוץ על פני כל הארץ״. העבודה המשותפת הולכת ונבנית, לבנה מצטרפת ללבנה, והעיר והמגדל אמורים להחזיק את כולם במקום אחד.
ה׳ יורד לראות את העיר ואת המגדל. עם אחד הם ולכולם לשון אחת, והמעשה הזה רק תחילת כוחם לפעול יחד. לשונם נבללת. מה שאומר האחד אינו מובן עוד לחברו. העבודה שהייתה תלויה במילה הנשמעת מאדם לאדם נעצרת, והעיר אינה מוסיפה להיבנות. הם נפוצים משם על פני הארץ. המקום נקרא בבל, על בלילת הלשונות. מי שביקשו שלא להתפזר נושאים עמם עתה לשונות שונות ויוצאים לדרכים שונות; מאחור נשארת העיר שלא השלימו, והשם שביקשו לעשות לעצמם נקשר במעשה אחר.
בין כל המשפחות נמשכת משפחתו של שם. ארפכשד מוליד את שלח, שלח את עבר, ועבר את פלג. אחריהם באים רעו, שרוג ונחור, עד שנולד תרח. לכל אב שנים שבהן נולדים לו בנים ובנות, ולכל בית המשך. בבית תרח גדלים אברם, נחור והרן. להרן נולד לוט, אבל הרן עצמו מת בחיי אביו באור כשדים. לוט נשאר עם משפחת אביו, בתוך בית שכבר ידע פרידה.
אברם לוקח לו את שרי, ונחור את מלכה בת הרן. לשרי אין ילד. תרח אוסף את אברם, את שרי ואת לוט ויוצא מאור כשדים; פניהם אל ארץ כנען. הם הולכים עד חרן ושם יושבים. הדרך שהחלה אינה מגיעה עדיין אל הארץ שאליה התכוונו, ותרח מסיים את חייו בחרן. בתוך התחנה הזאת נשארים אברם ושרי, עם לוט ועם הבית שסביבם. מעבר לחרן נמשכת הדרך לכנען, אותה דרך שעוד מחכה להם.
בסוף הפרשה
הדלת של התיבה נפתחה מזמן, ובני האדם כבר פנו לארצות וללשונות רבות. בחרן יושב אברם עם שרי. מאחוריו קברי משפחתו, לפניו הדרך לכנען. אל תוך חייו שם תבוא קריאה לקום וללכת.
רש״י מביא שתי דרכים מדרשיות לקרוא את המילה בדורותיו. לפי אחת, נח ראוי לשבח גדול: אם הצליח להיות צדיק בסביבה מקולקלת, בחברה טובה היה מתעלה עוד יותר. לפי האחרת, צדקתו נמדדת בהשוואה לסביבתו, ובדורו של אברהם לא הייתה נחשבת באותה מידה. רש״י אינו מסתיר את הפער בין הקריאות, ולכן אין צורך לצמצם אותן למשפט אחד כאילו הן אומרות אותו דבר.
השאלה הפשוטה שמאחוריהן היא כיצד מעריכים אדם: לפי ההישג עצמו, או גם לפי התנאים שבהם הגיע אליו. לצד המחלוקת, הסיפור מציג פעולה ברורה של נח. הוא בונה, אוסף ומקיים הוראות במשך זמן, בלי שהסביבה מתוארת כשותפה לו. רש״י על ו, יג מדגיש את החמס כגזל, כלומר פגיעה ביחסים שבין בני האדם. כך המפגש בין השבח לנח ובין תיאור דורו מעביר את מרכז הדיון מהצטיינות מופשטת לשאלה איך חיים בעולם שבו אנשים נוטלים זה מזה.
אבן עזרא על ו, ט מציע הבחנה אחרת: צדיק מתאר את המעשים, ותמים את הלב. את בדורותיו הוא קושר לדורות שבהם נח חי, בזמן המבול וגם אחריו. זו אינה אותה מחלוקת מדרשית המובאת ברש״י. ההשוואה מלמדת שמילה אחת יכולה להיקרא כשאלת הערכה מוסרית או כציון של משך החיים והתקופות שבהן נבחנה דרכו של האדם.
סיפור המבול מפרט תאריכים, תקופות של גשם, של התגברות המים ושל ירידתם. לקורא הממהר נדמה שאפשר היה לעבור מיד מן הכניסה לתיבה אל הקשת. אבל ההמתנה מבהירה שהפסקת האסון אינה זהה ליכולת לשוב לחיים. הגשם נפסק, התיבה נחה, ראשי ההרים נראים, האדמה נחשפת ולבסוף היא יבשה. לכל אחד מן השלבים יש משמעות אחרת.
גם שליחת העופות היא בדיקה של מצב העולם. חזרת היונה אינה כישלון חסר ערך: היא מלמדת שאין לה עדיין מנוח. העלה שבפיה הוא סימן חדש, והיעדרה בפעם השלישית מוסיף מידע אחר. נח נדרש לקרוא את הסימנים ולהמתין, ולא להחליט שההצלה הסתיימה ברגע שהסכנה נחלשה. זהו עיון במהלך הפסוקים, ולא טענה שהכתוב מוסר מדריך מדעי להתנהגות עופות. מבחינה סיפורית, דווקא המעשים הקטנים בחלון מעניקים ממד אנושי לאירוע עצום המקיף את העולם כולו.
בברית שלאחר המבול חוזרות כמה פעמים המילים המתייחסות לכל נפש חיה. ההבטחה אינה ניתנת רק לנח, או רק לאנשים העתידים לצאת ממנו. היא כוללת עוף, בהמה וחיה. גם אות הברית, הקשת, מוצג כזיכרון לפני אלוהים. אין בפסוקים משא ומתן שבו בעלי החיים נדרשים להתחייב בתמורה להצלתם.
חשוב לדייק גם בתוכן ההבטחה: מדובר בכך שלא יהיה שוב מבול המשחית את כל הארץ ומכרית כל בשר. אין כאן הבטחה שלא יהיו עוד שיטפונות מקומיים או אסונות אחרים. לצד ההבטחה מופיעה הכרה ביצר לב האדם; לא מסופר שטבעו נעשה מושלם. אפשר להבין מכאן שהאפשרות לבנות עולם נשענת על יציבות שאינה מותנית בכך שכל תושביו יהיו צדיקים בכל רגע. זהו כיוון עיוני העולה מן הצבת ההכרה בחולשה לצד הברית. נח נדרש להתחיל חיים של אחריות בתוך עולם מובטח בקיומו, לא בעולם שאין בו עוד סיכון מוסרי.
אחרי המבול ניתנת לאדם רשות חדשה לאכול בעלי חיים. מיד לצדה באים איסור האכילה בדם ודרישה על שפיכת דם אדם. הרצף חשוב: הרחבת הכוח אינה הופכת אותו לרשות בלתי מוגבלת. הטעם המפורש להגנת האדם הוא צלם אלוהים, שכבר הופיע בסיפור הבריאה. הערך הזה אינו תלוי בכך שהאדם חזק, צעיר או מוצלח.
בהמשך הפרק נח עצמו מופיע בשעת חולשה ובושה. שם ויפת אינם מתקנים אותה באמצעות נאום, אלא מכסים אותו בלי להתבונן בעירומו. זו קריאה בפשט המעשה. לגבי חם ומה שקרה באוהל, רש״י מביא גם מסורות מדרשיות המרחיבות מאוד את התיאור. יש להבחין ביניהן ובין מה שנאמר בפסוקים עצמם. כמו כן, הקללה המובאת בפסוק מכוונת לכנען; אין בפסוקים הצדקה למסקנות גזעניות על צבע עורם של בני אדם או להחלת עבדות על ציבור בן זמננו.
ברשימת העמים לכל משפחה יש ארץ, לשון וגבולות. סיפור בבל מציג בני אדם המבקשים למנוע בדיוק את הפיזור הזה. הם אומרים שהם רוצים לעשות לעצמם שם ושלא ייפוצו. יש כאן יכולת מרשימה לשתף פעולה, אך הכתוב אינו מציג את עצם היכולת כערובה לכיוון טוב. השאלה היא לשם מה היא מופעלת.
רש״י על יא, ד מפרש את החשש מן הפיזור כפחד ממכה שתפיץ אותם. בפירושו לפסוק א הוא מביא גם מסורת על כוונת מרד, שהיא דרך מדרשית להבין את הפרויקט. בקריאה ישירה אפשר להישאר עם המניעים שהדמויות אומרות: שם, ריכוז ומניעת פיזור. התוצאה הופכת את תוכניתן. הם ביקשו לכנס את האנושות במקום אחד, ונוצר ריבוי לשונות. אין הכרח לקרוא כל הבדל בין אנשים כקלקול; בהקשר הסיפורי, הריבוי נעשה חלק מעולמה של האנושות שממנה עתיד לצאת אברם.
המעבר מבבל אל רשימת שם וממנה אל תרח אינו רק נספח גנאלוגי. עד כאן התורה עסקה בכל בני האדם. בהמשך היא תלווה בעיקר משפחה אחת, והרשימה יוצרת את הקשר בין שני המישורים. אברם אינו מופיע מחוץ לאנושות, אלא בתוך רצף הדורות ששרדו את המבול והתפזרו בעולם.
שלושה פרטים מכינים את ההמשך: מותו של הרן משאיר את לוט בתוך המשפחה המורחבת; עקרותה של שרי מציבה קושי מול ההבטחות על זרע שיבואו בהמשך; ותרח מתחיל במסע לכנען אך עוצר בחרן. לכן הקריאה שתופנה אל אברם אינה מתרחשת בחלל ריק. יש לפניו היסטוריה משפחתית, אובדן ותנועה שכבר החלה. זהו עיון ספרותי ברצף הכתוב, ואין להסיק ממנו שכל המאורעות נכתבו לפי גילי הדמויות בסדר כרונולוגי פשוט. הפרשה בוחרת לסיים את סיפור תרח לפני שהיא פותחת את דרכו העצמאית של אברם.
