שנים עוברות באוהל של יצחק ורבקה ואין בו קול ילד. יצחק מתפלל, וכאשר רבקה הרה אין מנוחה בקרבה. שני בנים מתרוצצים בבטן אחת. הם ייוולדו יחד, יגדלו תחת אותו גג, ויגיעו אל דלת אביהם בזה אחר זה, כשכל אחד מבקש את הברכה לעצמו.
יצחק היה בן ארבעים כשנשא את רבקה, ובביתם אין ילדים. הוא מתפלל לה׳ לנוכח אשתו העקרה, ותפילתו נענית: רבקה הרה. אבל הבנים מתרוצצים בקרבה. ״אם כן למה זה אנוכי?״ היא שואלת, והולכת לדרוש את ה׳. התשובה אינה מדברת רק על שני תינוקות, אלא על שני עמים שייצאו ממנה וייפרדו זה מזה. האחד יגבר על האחר, והרב יעבוד את הצעיר. בתוך גוף אחד מתחילה דרך של שתי משפחות.
בהגיע הלידה יוצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שיער. קוראים לו עשו. אחריו יוצא יעקב, וידו אוחזת בעקב אחיו. יצחק בן שישים; עשרים שנה עברו מאז הנישואין. הבנים גדלים. עשו יוצא לשדה ויודע לצוד, יעקב תם ויושב אוהלים. יצחק אוהב את עשו, וצידו בא אל פיו; רבקה אוהבת את יעקב. הם אחים שנולדו באותו יום, אך אחד בא מן השדה והאחר מן האוהל, וכל אחד מוצא בבית אהבה הקרובה אליו בדרך משלה.
יעקב עומד על הנזיד שבישל, ועשו חוזר מן השדה עייף. התבשיל האדום לפניו, והוא מבקש שיאכילו ממנו: מן האדום האדום הזה. מכאן גם שמו אדום. יעקב אינו מגיש מיד. קודם, הוא אומר, ימכור לו עשו את בכורתו. עשו מביט על הצורך של הרגע: הוא הולך למות, ומה לו בכורה? בין שני האחים עומד הסיר, ואפשרות רחוקה של מעמד וירושה נשקלת מול רעב ועייפות.
יעקב מבקש שבועה. עשו נשבע ומוכר לו את בכורתו. רק אז באים הלחם ונזיד העדשים. הוא אוכל, שותה, קם והולך. הבכורה נשארה בידי יעקב תמורת ארוחה שאחיו כבר סיים. עשו בזה אותה, ואותו יום עבר כשם שעוברים ימים של עבודה ושדה. אבל השבועה שנאמרה ליד הנזיד לא תלך עמו כפי שהלך הרעב. היא תישאר בין האחים, ותשוב ותיאמר כשיגיע יום שבו כל אחד יבקש מאביו דבר שלא יוכל לקבל מן הסיר.
שוב בא רעב בארץ, אחר מזה שהיה בימי אברהם. יצחק הולך לגרר, אל אבימלך מלך פלשתים. הפעם אין לו רשות להמשיך למצרים: ה׳ נראה אליו ומורה לו להישאר בארץ שייאמר לו. הוא יהיה עמו ויברכהו. אותה הבטחה שקיבל אביו נמסרת גם לו — זרע ככוכבי השמים, הארץ וברכה לגויי הארץ בזרעו. אברהם שמע בקול ה׳ ושמר את מצוותיו; עתה הבן עומד בארץ שבה חי האב וצריך למצוא בה מחיה גם בזמן הרעב.
בגרר שואלים על רבקה. יצחק אומר שהיא אחותו, מפני שהוא חושש שיהרגוהו בגללה. הימים מתארכים שם, עד שאבימלך משקיף מן החלון ורואה אותו מצחק עם רבקה. המלך קורא לו: הרי היא אשתו, מדוע אמר שהיא אחותו? יצחק משיב שפחד למות על אודותיה. אבימלך נוזף בו. כמעט היה אחד העם שוכב עם אשתו, והעוון היה בא עליהם. הוא מצווה על הכול שלא לגעת באיש ובאשתו. יצחק ורבקה נשארים בגרר, וזהות הבית שוב גלויה.
יצחק זורע, ובאותה שנה הארץ נותנת לו מאה שערים. עושרו הולך וגדל: עדרי צאן, עדרי בקר ואנשים רבים העובדים בביתו. הפלשתים מקנאים. הם לוקחים עפר וממלאים בו את בארות המים שחפרו עבדי אברהם. אבימלך דורש מיצחק ללכת: הוא עצם מהם מאוד. יצחק יוצא אל נחל גרר וחונה שם. סביבו רכוש רב, אבל מתחת לעפר צריך למצוא מחדש את הדבר שהעדרים והבית אינם יכולים לחיות בלעדיו — מים.
עבדיו פותחים את בארות אברהם הסתומות, ויצחק מחזיר להן את שמות אביו. בנחל הם חופרים ומוצאים מים חיים. רועי גרר רבים עמם: המים לנו. לבאר הזאת הוא קורא עשק. באר נוספת נחפרת, וגם עליה יש ריב; שמה שטנה. יצחק נעתק משם וחופר שוב. הפעם אין מריבה. ״עתה הרחיב ה׳ לנו״, הוא אומר, וקורא למקום רחובות. אחרי שתי חפירות שהפכו למוקד סכסוך, יש באר שאפשר להישאר לידה, להשקות ולפרות בארץ.
מבאר רחובות יצחק עולה לבאר שבע. בלילה ה׳ נראה אליו, מזכיר את אברהם ומבטיח להיות עמו ולברכו. אל יירא. יצחק בונה מזבח, קורא בשם ה׳ ונוטה אוהל; עבדיו מתחילים לכרות באר. אל המקום הזה מגיעים אבימלך, אחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו. יצחק אינו ממהר לקבל את פניהם כאילו לא שילחוהו. ״מדוע באתם אלי״, הוא שואל, והרי שנאו אותו וגירשו אותו מעמם?
הם ראו שה׳ עמו, הם אומרים, ומבקשים לכרות ברית. יצחק מכין להם משתה. הם אוכלים ושותים, ובבוקר נשבעים זה לזה ונפרדים בשלום. באותו יום חוזרים העבדים מן החפירה: מצאו מים. יצחק קורא לבאר שבעה, ולמקום באר שבע. בחוץ נמצא עתה מרחב של שבועה ומים. בבית צומח קושי אחר. עשו, בן ארבעים, נושא את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילון החתי. נשותיו נעשות מורת רוח ליצחק ולרבקה. בני הבית גרים יחד, אך הדרך שבה יימשך הבית אינה מוסכמת ביניהם.
עיניו של יצחק כהו. הוא קורא לעשו בכורו, ועשו נענה. האב זקן ואינו יודע את יום מותו. שייקח הבן את כליו, את תליו ואת קשתו, ייצא לשדה ויביא ציד; שיכין מטעמים כאשר אהב, כדי שיברכו לפני מותו. רבקה שומעת. עשו יוצא, והיא קוראת ליעקב ומספרת לו. עכשיו עליו לשמוע בקולה: יביא שני גדיי עזים טובים, היא תכין מהם את המטעמים, והוא ייכנס לאביו ויקבל את הברכה.
יעקב מביט בקושי שאי אפשר להסתיר בדיבור בלבד. עשו שעיר והוא חלק. אם האב ימשש אותו, יימצא כמתעתע ויקבל קללה. ״עלי קללתך בני״, משיבה רבקה, ומורה לו להביא. היא מכינה את האוכל, נוטלת את בגדי עשו החמודות שהיו אצלה ומלבישה את יעקב. עורות הגדיים מכסים את ידיו ואת חלקת צווארו. בידיו היא מניחה את המטעמים ואת הלחם. האיש העומד לפניה נושא את קול יעקב, את בגדי עשו ואת המגע שהכינה. מכאן עליו להיכנס אל אביו.
״אבי״, קורא יעקב. יצחק שואל מי הוא. ״אנוכי עשו בכורך״, באה התשובה, והבקשה שיקום ויאכל מן הציד כדי לברכו. האב תמה: איך מיהר כל כך למצוא? יעקב משיב שה׳ הקרה לפניו. יצחק מבקש שייגש. הוא מושיט את ידיו וממשש. ״הקול קול יעקב והידיים ידי עשו״. הידיים שעירות, אבל הקול נשאר קולו של הבן האחר. שוב הוא שואל אם זה עשו, ושוב נענה בחיוב.
האוכל מוגש. יצחק אוכל, יעקב מביא יין והוא שותה. אז האב מבקש שייגש ויישק לו. כשיעקב קרב עולה ריח בגדי עשו. ריחו כריח שדה שבירך ה׳, אומר יצחק, ומתחיל לברך: מטל השמים, משמני הארץ, דגן ותירוש לרוב. עמים יעבדוהו ולאומים ישתחוו לו; הוא יהיה גביר לאחיו, מברכיו יהיו ברוכים ומקלליו ארורים. המילים ניתנות, אחת אחר אחת, אל הבן העומד קרוב כל כך. יעקב מקבל אותן ויוצא מלפני אביו.
אך יצא יעקב, ועשו שב מן הציד. גם הוא מכין מטעמים ומביא לאביו: שיקום, יאכל ויברך את בנו. יצחק שואל מי הוא. עשו, בנו בכורו. חרדה גדולה אוחזת באב. מי הביא קודם, מי האכיל אותו ומי קיבל את הברכה? והוא מוסיף: גם ברוך יהיה. עשו שומע וצועק צעקה גדולה ומרה. ״ברכני גם אני אבי״. אחיו בא במרמה, אומר יצחק, ולקח את ברכתו. עשו מזכיר את השם יעקב ואת שתי הפעמים: הבכורה, ועכשיו הברכה.
הוא מבקש אם לא נשמרה לו ברכה. יצחק כבר נתן לאח גבורה ודגן ותירוש; מה עוד יעשה לבן העומד לפניו? עשו נושא את קולו ובוכה. האב מדבר אליו על משמני הארץ וטל השמים, על חיים בחרב ועבודת האח, ועל יום שבו יוכל לפרוק את עולו. אחר כך שנאת עשו ליעקב גוברת. הוא חושב להורגו אחרי ימי האבל על האב. רבקה שומעת ושולחת לקרוא ליעקב. עליו לברוח לחרן, אל לבן אחיה, עד שתשוב חמת אחיו. הבגדים כבר הוסרו, הברכה ניתנה, ועכשיו צריך לצאת מן הבית.
אל יצחק רבקה מדברת על נשות חת, שהיו לה למורת רוח. אם גם יעקב יישא אישה כמותן, למה לה חיים? יצחק קורא ליעקב. הפעם הבן בא בשמו, בלי עורות על ידיו ובלי ציד שביקש האב מאחר. יצחק מצווה עליו ללכת לפדן ארם, לבית בתואל אבי אמו, ולקחת אישה מבנות לבן. מבנות כנען לא ייקח. הוא מברך אותו שוב, ועתה נאמר בתוך הברכה שמו של אברהם.
אל שדי יברכהו, יפרה וירבה אותו. לו ולזרעו תינתן ברכת אברהם, כדי שיירש את הארץ שבה גר אביו. יצחק משלח אותו, ויעקב יוצא אל לבן. עשו רואה את השליחות ואת אזהרת האב מפני בנות כנען, ורואה שיעקב שמע להוריו. הוא מבין שבנות כנען רעות בעיני אביו. הוא הולך אל משפחת ישמעאל ולוקח, נוסף על נשיו, את מחלת בת ישמעאל, אחות נביות. בחצר הבית כבר אין שני האחים במקומותיהם הישנים: אחד יצא לחרן, והאחר מבקש קשר חדש בתוך משפחת אברהם.
בסוף הפרשה
יעקב נושא עמו את הברכה בדרך לחרן. מאחוריו אב שאינו רואה, אם שביקשה להצילו ואח שצעק על מה שנלקח ממנו. לפניו לילה בשטח פתוח, אבן להניח למראשותיו, ושמים שעוד לא ידע מה יראה בהם.
הנבואה שנמסרת לרבקה מדברת על שני לאומים, ואילו כשהילדים גדלים הכתוב מתאר אותם כיחידים בעלי אורח חיים שונה. אין הכרח להכניס אל כל מעשה ילדות את מלוא ההיסטוריה העתידית. רש״י על כה, כז מביא מדרש המרחיב את ההבדל בין האחים; חשוב לזהותו כקריאה מדרשית, לצד התיאור הקצר של איש שדה ושל יושב אוהלים.
בפסוק הבא רש״י מבחין במפורש בין פשט למדרש. לפי הפשט, הציד מצוי בפיו של יצחק, כלומר עשו מספק לו ממנו. לפי המדרש, עשו צד את לב האב בפיו ובדבריו. אלה קריאות שונות של סיבת האהבה. אם קוראים רק את השנייה, קל מדי להציג את יצחק כמי שכל יחסו לבנו נובע מהטעיה. הפשט מאפשר לראות גם קשר של נתינה וקרבה. אהבת רבקה ליעקב אינה מנומקת באותו פסוק, והפער הזה נשאר חלק מן המורכבות של הבית.
אבן עזרא על כה, כז מציע שיושב אוהלים עשוי להתפרש בדומה ליושב אוהל ומקנה, כלומר בקשר לחיי רועים. זאת אפשרות שונה מן הזיהוי המדרשי עם בתי מדרש המובא ברש״י. ההבדל אינו רק בפרט ביוגרפי: הוא מראה כיצד אפשר לקרוא תחילה תיאור של אורחות חיים, ואחר כך לעיין במשמעויות הרוחניות שהמסורת מצאה בו.
בעסקת הנזיד עשו מסכים למכור את הבכורה ונשבע על כך. בפרשת הברכות הוא אינו מסכים להעברת הברכה, והיא ניתנת ליעקב כשיצחק סבור שהוא עשו. הסיפור עצמו קושר בין שתי הפגיעות בדברי עשו, אבל אינו מספר אותן כאותו מעשה. ההבחנה דרושה כדי לא להפוך את הקנייה הראשונה להסבר אוטומטי לכל מה שייעשה בהמשך.
רצף האכילה, השתייה, הקימה וההליכה נחתם בקביעה שעשו בזה את הבכורה. רש״י על כה, לד קורא זאת כביזוי עבודת ה׳ הקשורה בבכורה. בפשט אין פירוט מלא של כל הזכויות והחובות הכרוכות במעמד הזה, ולכן נכון להיזהר מהשלמתן כאילו הן רשומות בפרק. מה שמפורש הוא הפער בין צורך מיידי ובין נכונות לוותר על דבר בעל משמעות לעתיד. גם יעקב אינו רק צופה: הוא יוזם את התנאי ודורש את השבועה. המתח בין האחים נבנה מפעולות שניהם.
הרעב מזכיר את אברהם, אך ליצחק ניתנת הוראה אחרת: להישאר בארץ ולא לרדת למצרים. גם סיפור הצגת האישה כאחות מזכיר את הדור הקודם, אבל נפתר בדרך אחרת, באמצעות ראיית אבימלך. החזרות מאפשרות לזהות את המשכיות הבית, וההבדלים מונעים קריאה של חיי יצחק כהעתק בלבד.
כך גם הבארות. יצחק חופר מחדש את בארות אביו ומשיב להן את שמותיהן, ובמקביל נותן שמות לבארות הקשורות בניסיונו שלו. יש כאן זיכרון וגם יצירה חדשה. הצלחתו החקלאית אינה מבטיחה יחסים שקטים; היא מעוררת קנאה ומביאה לגירוש. אפשר לראות במהלך הזה עיון במצבה של משפחה שמבקשת להתבסס בארץ בלי לשלוט בכל סביבתה. ההבטחה מלווה אותה, אך עליה לעסוק במים, בקרקע, בשכנים ובבחירות מעשיות. זהו כיוון קריאה של רצף הפסוקים, ולא אמירה שהפרשה מציעה פתרון אחד לכל סכסוך.
הבארות נקראות לפי מה שאירע סביבן. עשק ושטנה משמרות מריבה, ורחובות מבטאת מרחב שבו אפשר לפרות. יצחק אינו מוחק את שמות הקושי כשנמצא לבסוף מקום שקט. הוא גם אינו נשאר בכל מחיר ליד כל חפירה שהצליח בה. הסיפור מתקדם בתנועה עד שנוצר מרחב שאפשר לחיות בו.
בבאר שבע אבימלך עצמו מגיע לבקש ברית. יצחק אינו מעמיד פנים שלא אירע דבר; הוא שואל מדוע באו אליו מי ששילחוהו. רק לאחר התשובה באים המשתה והשבועה. אפשר לראות בכך שילוב של הימנעות מהסלמת המריבה עם יכולת לומר בגלוי מה היה פוגע ביחסים. מציאת המים ביום הברית חותמת את הפרק בתחושת אפשרות להתיישב. אולם הפסוקים על נישואי עשו מזכירים שאין פתרון כולל אחד לחיי הבית: גם כאשר היחסים בחוץ משתפרים, נותרת בפנים שאלה על הדרך ועל ההמשך.
הכתוב מפרט בגדים, עורות, אוכל ושאלות זיהוי. לכן אי אפשר לתאר את הברכה הראשונה כאילו יצחק פשוט בחר ביעקב בגלוי. רש״י על כז, יט מפרק את דברי יעקב באופן המצמצם את השקר: הוא הדובר, ועשו הוא הבכור. זהו מהלך פרשני, ואילו מבחינת התרחשות הסיפור יעקב מבקש שיצחק יזהה אותו כעשו.
חשוב לקרוא גם את מה שקורה אחרי הצלחת התוכנית. יצחק נחרד, עשו צועק ובוכה, ומתפתח איום על חיי יעקב. הברכה אינה מבטלת את תוצאות המעשה בתוך המשפחה. לצד זאת, יצחק אומר שהמבורך יהיה ברוך; רש״י על כז, לג רואה בכך הסכמה מדעת לאחר שנודע הדבר. אפשר אפוא להחזיק יחד את תוקף הברכה ואת המחיר המשפחתי. הפרשה אינה מחייבת לבחור בין הצגת יעקב כחסר כל מורכבות לבין ביטול כל מקומו בהמשך הברית. היא מספרת דרך שבה ברכה, אחריות וכאב כרוכים יחד.
לפני היציאה קורא יצחק ליעקב בשמו ומברך אותו בידיעה מיהו. תוכן הברכה שונה בדגשיו מן הברכה שבחדר: הפעם נזכרת במפורש ברכת אברהם, הזרע והארץ. רש״י על כח, ד מסביר שאלה הברכות שניתנו לאברהם על העם הגדול ועל הזרע המבורך. אין מדובר רק בשפע חקלאי או ביחסי כוח בין האחים.
הברכה הגלויה משנה את האופן שבו יעקב יוצא לדרך. הוא בורח מפני עשו, אבל גם נשלח בידי אביו להקים בית שימשיך את המשפחה. שתי הסיבות מתקיימות יחד. בסיום עשו רואה את רצון ההורים ביחס לנישואין ומוסיף אישה ממשפחת ישמעאל. הכתוב אינו אומר שהמעשה פתר את הקרע או שמחק את נישואיו הקודמים. הוא מראה שגם עשו מגיב למה שלמד על אביו. שני האחים יוצאים מן הפרשה כשהקשר ביניהם עדיין טעון, וההמשך יידרש להתמודד עם מה שלא הוסדר בבית.
