פרשת וזאת הברכה

הברכה נפתחת במה ששייך לכולם

משה, איש האלוהים, פותח את ברכתו בזיכרון של התגלות. סיני חוזר אל המילים, ועמו שעיר ופארן, אור ואש ורבבות קודש. לפני שיגיע אל שמו של שבט אחד הוא מצרף את כולם אל המעמד שממנו באה התורה. הוא מזכיר חיבה, קבלת דברים והתאספות. אחרי הדרך הארוכה והנאומים האחרונים עוד יש קשר שאפשר לברך מתוכו, ועוד יש עתיד שאפשר להניח לפני האנשים.

״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״. בתוך ברכתו נשמע קולה של הקהילה, קול שיוכל לשאת את שמו גם לאחר מותו. ראשי העם מתאספים, השבטים יחד. הארץ תחלק ביניהם נחלות שונות, מרחקים יהיו בין בית לבית, אבל המורשה שנמסרה כאן תוכל ללכת עם כולם. כעת הברכה מתפצלת לשמות ולמקומות. כל שבט יקבל מילים משלו, וכל המילים יישארו בתוך הברכה המשותפת שמשה נותן לישראל לפני הפרידה.

ראובן, יהודה, לוי ובנימין

״יחי ראובן ואל ימת״. בראשית הברכות עומדת בקשת חיים פשוטה ורחבה, בקשה שהשבט יתקיים ואנשיו יישארו. ליהודה מבקש משה אוזן שומעת: שה׳ ישמע את קולו, יביאהו אל עמו ויעזור לו מול צריו. בברכת לוי הוא מתעכב. האורים והתומים נזכרים, ועמם ניסיונות של נאמנות, שמירת הברית והעמדתה גם במקום שבו קשרי המשפחה מושכים לכיוון אחר. מן העבר הזה הוא פונה אל מלאכתו של השבט בעתיד.

לוי ילמד משפטים ותורה; הכהנים מבניו יקטירו ויעמדו בעבודת המזבח. משה מבקש ברכה לכוחם ורצון למעשה ידיהם, ועזרה מול הקמים עליהם. אחריהם בא בנימין. ״ידיד ה׳״ הוא נקרא, והברכה עוטפת אותו בביטחון. ה׳ חופף עליו, ובין כתפיו שוכן. מן המאבק ומן הניסיון מגיעה תמונה של מחסה קרוב. השמות עוברים בפיו של משה, וכל אחד פותח פן אחר של החיים בארץ: להתקיים, להיעזר, ללמד ולשכון בבטחה.

ברכת יוסף: ארץ מלאה טובה וכוח

אצל יוסף הברכה מתמלאת מים ותנובה. טל מן השמים, תהום מלמטה, פרי שמבשילה השמש ותנובה המגיעה עם הזמנים. ההרים והגבעות נותנים ממיטבם, הארץ מתמלאת טובה. משה מונה מקור אחר מקור של ברכה, עד שהנוף נראה מלא במה שיוכל להזין בית, עדר ושבט. בתוך השפע הוא מזכיר את רצון שוכן הסנה. ההתגלות שעמדה בראשית שליחותו שבה ונשמעת בתוך הברכה שהוא נותן בסופה.

ואז מצטרף אל הפרי כוח. שור בהדרו, קרני ראם, עוצמה הנשלחת אל עמים רחוקים. הברכה מבקשת מבית יוסף גם יכולת לעמוד מול מי שיקומו עליו. אפרים ומנשה נקראים בשמותיהם, רבבות ואלפים. פעם עמדו שני הבנים לפני מיטתו של יעקב במצרים והוא שיכל עליהם את ידיו. עכשיו שמותיהם נישאים כבר על שבטים. הדרך מן הבית ההוא מגיעה עד כאן, אל עם שיש לו עתיד של נחלות ושל אחריות בארץ.

מן האוהלים אל הים, מן האריה אל השמן

זבולון מתברך בצאתו, ויששכר באוהליו. השמות נצמדים זה לזה, ואליהם מצטרפים שפע הימים ואוצרות החול, הקריאה אל ההר וזבחי הצדק. יש מי שיצא לדרך ויש מי שמקומו באוהל; הברכה משאירה מקום לשניהם. גד בא אחריהם כאריה הרובץ במקומו. מרחבו נפתח, חלקו נבחר, ובכל זאת דרכו נקשרת גם לראשי העם ולמשפטי ה׳ שנעשים עם ישראל. הנחלה שכבר נמצאה לו אינה מנתקת אותו מן הדרך של אחיו.

דן הוא גור אריה המזנק מן הבשן. נפתלי מלא ברכה ושבע רצון, ופניו מופנים אל הים ואל הדרום. אצל אשר ריח השמן עולה מן המילים: שפע עד כדי טבילת רגל, רצון אחיו וברכה בבנים. ברזל ונחושת סוגרים את התמונה בחוזק. כך עוברת ברכת משה בין יציאה לאוהל, בין מים לאדמה, בין כוח לפרי. שמעון אינו נקרא כאן לברכה נפרדת. השבטים שנזכרו מצטרפים עתה בחזרה אל השם הכולל את כולם.

הברכות נאספות אל ישראל כולו

״אין כאל ישרון״. משה שב לדבר אל ישראל כולו. מעליו שמים, ומתחתיו זרועות עולם. ה׳ בא לעזרתו, נעשה לו מעון, דוחה את אויביו ומאפשר לו לשכון לבטח. הארץ חוזרת ומתמלאת דגן ויין, והטל יורד על פני האדמה. מה שניתן קודם לבית יוסף או לשבט אחר נכלל עכשיו במראה רחב של חיים טובים. הברכות הנפרדות נאספות אל עתידו של העם.

״אשריך ישראל מי כמוך״, אומר משה. העם נושע בה׳, מקבל מגן ועזרה, ויוכל לעמוד מול אויביו. אחרי האזהרות על נדודים ועל גלות הוא מותיר לפניו גם את הארץ כשהיא נותנת יבול וביטחון. אלה מילות הברכה האחרונות. אין עוד שבט שקולו של משה יפנה אליו מכאן. המחנה נשאר בערבות מואב, ומעליו עומד ההר שאליו נקרא. את העתיד כבר הניח במילים לפני העם; עכשיו הגיע זמנו לראות בעיניו את הארץ.

הארץ נפרשת לפני משה מראש ההר

משה עולה מערבות מואב אל הר נבו, אל ראש הפסגה אשר מול יריחו. מלמעלה נפרשת לפניו הארץ שה׳ מראה לו. הגלעד עד דן, נפתלי, ארצות אפרים ומנשה, יהודה עד הים, הנגב והכיכר — מקום אחר מקום נקרא בשם. רחוק למטה נמצאת בקעת יריחו, עיר התמרים, ועד צוער נמשך המראה. הברכות דיברו על פירות, על שמן ועל נחלה; עתה המקומות עצמם עומדים לפני עיניו.

ה׳ מזכיר לו את ההבטחה לאברהם, ליצחק וליעקב. זאת הארץ שנשבע לתת לזרעם. השנים שבין האבות לבין בניהם מתכנסות אל המראה הזה מראש ההר. ואז נאמר שוב הגבול: ״הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר״. משה יכול לראות הרבה כל כך, אך אינו יכול לרדת אל הארץ וללכת בתוכה עם ישראל. מסעו הגיע למקום שממנו אפשר להשקיף על ההמשך. את הצעד הבא על האדמה ההיא יעשו האנשים שהוליך עד הנה.

הקבר שאיש אינו יודע, והאבל במחנה

שם, בארץ מואב, מת משה עבד ה׳ על פי ה׳. קבורתו בגיא, מול בית פעור, אך מקומה המדויק נשאר נסתר. השמות מלווים את המסע עד הסוף — מואב, ההר, הגיא, בית פעור — ובכל זאת אינם נותנים לאיש דרך אל הקבר. אחרי כל המקומות שבהם עבר משה עם העם, המקום האחרון אינו נעשה תחנה שיוכלו לפקוד במסעם. ״ולא ידע איש את קברתו״, נחתם הדבר.

בן מאה ועשרים הוא במותו, עינו לא כהתה וכוח חיותו לא נס. למטה, בערבות מואב, בני ישראל בוכים עליו שלושים יום. האיש שדיבר אל פרעה, שהוליך אותם במדבר, שהתפלל ולימד ושפט, כבר אינו במחנה. יש זמן שבו הדרך נעצרת לאבל. שלושים הימים נשלמים, וגם ימי הבכי מגיעים אל סופם. הנהר נשאר לפניהם. מעברו מחכה הארץ שעליה דיבר, ובקרבם נמצא מי שמשה הכין להמשך.

יהושע ממשיך, ומשה נשאר יחיד במקומו

יהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי משה סמך עליו את ידיו. הידיים שהונחו עליו בעוד משה חי נזכרות עכשיו, כשהעם צריך לשמוע לקול חדש. ישראל שומעים אל יהושע ועושים כפי שציווה ה׳ את משה. מה שנמסר לא נפל עם מות מוסרו. יש מנהיג העומד עם האנשים, יש תורה בידיהם, והדרך שנמשכת מעבר לירדן יכולה להיפתח. יהושע יוליך אותם אל השלב שמשה ראה רק מנגד.

אבל המילים האחרונות חוזרות אל משה. לא קם בישראל נביא כמוהו, אשר ה׳ ידעו פנים אל פנים. מצרים שבה ונזכרת: פרעה ועבדיו, האותות והמופתים, היד החזקה והמעשים שנעשו לעיני כל ישראל. מן הפסגה ומן האבל חוזר הזיכרון אל תחילת היציאה. כאן נחתמת התורה. משה נשאר יחיד במקומו, והעם אינו נשאר במקומו. יהושע כבר בקרבו, הארץ עוד לפניו, והמורשה שניתנה לקהילת יעקב ממשיכה עמו.

תורה שהיא מורשה של קהילה

בתחילת הברכה, עוד לפני השמות הנפרדים, התורה נקראת מורשה לקהילת יעקב. רש״י מדגיש אחיזה בתורה שאינה ננטשת. המורשה אינה רק דבר שקיבלנו בעבר, אלא קשר שהקהילה מוסיפה להחזיק בו. היא משותפת למי שיתברכו מיד בדרכים שונות ובנחלות שונות.

רמב״ן מביא מדרש העומד על הבחירה במילה קהילה, לעומת ניסוח שהיה מציין רק בית או זרע. לפי המדרש, נכללים בה גם הגרים המצטרפים אל ישראל. מדובר במורשת העוברת במשפחה ההיסטורית, אך הקהילה הנושאת אותה יכולה לכלול גם מצטרפים. ההבחנה מונעת מן הפסוק להיקרא כרשימת יוחסין סגורה בלבד.

בקריאה של מבנה הברכה, הפתיחה הזאת חשובה גם לסיום. אחרי כל ההבדלים שבין השבטים שבים הדברים אל ישראל כולו. האחדות אינה דורשת שלכולם יהיו אותו מקצוע, אותו נוף או אותו תפקיד. הדבר המשותף מתקיים דווקא בתוך ציבור מגוון, שיש לו תורה וברית משותפות.

למה הברכות שונות זו מזו

ראובן מקבל ברכת קיום קצרה, יהודה זקוק לעזרה, לוי מקבל תפקיד של הוראה ועבודת קודש, ויוסף מתברך בשפע הארץ ובכוח. ההבדלים אינם תקלה בסדר הברכות. הם הדרך שבה הפרק מציג ציבור שאינו בנוי מחלקים זהים. לכל חלק יש צרכים ותחומי אחריות משלו.

גם אורכן של הברכות שונה. אין להסיק מן האורך לבדו מה ערכו של שבט. ברכה קצרה יכולה לבטא צורך יסודי מאוד, ואילו ברכה ארוכה יכולה לפרט מקורות רבים של שפע. שמעון אינו נזכר כברכה נפרדת בשמו, עובדה שהולידה דיון פרשני. כדאי להבחין בין מה שרשום ברצף לבין ההסברים שניתנו למה שאינו מופיע בו.

החזרה לישראל כולו בסוף הפרק משלימה את התמונה. ברכת הארץ והביטחון אינה נשארת רכושו של שבט יחיד. משה עובר בין הקולות השונים ולבסוף מאחד אותם. כך אפשר לקרוא את הפרק כתמונה של שותפות, שבה ייחודו של כל חלק מצטרף אל חיי הכלל.

לוי: נאמנות, הוראה ועבודת הקודש

ברכת לוי מצרפת זיכרון של ניסיון ונאמנות עם תפקידים עתידיים. היא אינה עוסקת רק בכבוד שהשבט מקבל, אלא במה שעליו לעשות: להורות משפטים ותורה ולעמוד בעבודת הקודש. ההוראה נזכרת לצד המזבח, ולכן חיי הציבור זקוקים גם ללימוד ולהבנה ולא רק לטקס.

המילים על היעדר הכרה בקרובי משפחה מבטאות העדפת הברית בזמן מבחן. בקריאת הברכה אין פירוש הדבר שהתורה מבטלת בדרך כלל את קשרי המשפחה, אלא שהנאמנות לתפקיד נבחנת גם כשקיימים קשרים אישיים. הקושי להבחין בין החובה הציבורית לבין הקרבה הפרטית הוא חלק ממשקלה של הברכה.

לאחר הזכרת התפקיד באה בקשה לברכת מעשה הידיים ולהגנה מפני המתקוממים. אחריות ציבורית צריכה גם יכולת לעמוד לאורך זמן. המעבר לבנימין, המתואר כידיד השוכן בבטחה, מחליף את שפת המבחן בתמונת מחסה. שתי הברכות מציגות פנים שונות של הקרבה אל הקודש בתוך חיי השבטים.

זבולון ויששכר: שתי דרכים של שותפות

בפסוק זבולון מתברך ביציאתו ויששכר באוהליו. רש״י מביא את המסורת המפרשת זאת כשותפות: זבולון יוצא למסחר ומסייע לפרנס את יששכר, העוסק בתורה. זו הרחבה מדרשית של תמונות היציאה והאוהל, והיא מסבירה גם מדוע זבולון קודם בפסוק אף שיששכר נולד לפניו.

לפי הקריאה הזאת, פעולות שונות יכולות להיות חלק מעשייה משותפת. התמיכה מאפשרת ללימוד להתקיים, והלימוד נותן תוכן לשותפות. בפשט הברכה יש גם ים, חול ומקורות של שפע. המדרש אינו מוחק את עולם העבודה הזה, אלא משלב אותו בתמונה שיש בה אחריות הדדית.

גם בפירוש רש״י לברכת אשר מופיע קשר כלכלי בין אחים: שמן מצד אחד ותבואה מצד אחר. הדימוי של רגל הטובלת בשמן מבטא שפע גדול. אפשר לראות בשתי הברכות מבט על קהילה שחלקיה נעזרים זה בזה. הארץ אינה נותנת בכל מקום אותו דבר, וההבדלים יכולים להיות בסיס לקשר ולתועלת משותפת.

לראות את הארץ בלי להיכנס אליה

הכתוב מונה אזורים רבים ומציג את מראה הארץ כמתנה הניתנת למשה ברגע האחרון. אין זה מסע שעשה ברגל בכל מקום, אלא מראה שה׳ מראה לו מראש ההר. התיאור מעניק משמעות לרשימת המקומות: אלה המרחבים שבהם עתיד העם לחיות לאחר שהמסע של משה יסתיים.

האזכור של אברהם, יצחק ויעקב סוגר מעגל גדול של התורה. מה שהובטח לאבות בראשית הסיפור עומד להימסר לצאצאיהם בסופו. משה ניצב בנקודת החיבור, אבל אינו זוכה להשלים בעצמו את הכניסה. שתי האמירות, ראייה ואי־מעבר, נשמרות יחד ואינן מבטלות זו את זו.

בקריאה ספרותית יש כאן פרידה שאין בה סיום חלק של כל המשאלות. שליחותו של משה משמעותית גם כשלא ניתנת לו כל התוצאה. העם יכול להמשיך אל המקום שאליו הוביל, והעובדה הזאת אינה מעלימה את גבול חייו. הפרק נותן מקום גם להישג וגם לחסר בלי להמציא למשה נאום פרידה נוסף.

מה התורה מספרת על מות משה ומה היא משאירה נסתר

הסיפור קצר: משה מת על פי ה׳, נקבר בגיא, ואיש אינו יודע את קבורתו. רש״י מפרש את המוות על פי ה׳ כמיתת נשיקה ומביא מסורות על הקבורה. חשוב לקרוא את ההסברים כפירוש המרחיב את המילים הקצרות. התורה עצמה אינה נותנת לקורא תיאור מפורט של רגע המוות או סימני דרך אל הקבר.

רש״י מביא גם את מחלוקת חז״ל על כתיבת הפסוקים האחרונים: לפי דעה אחת יהושע כתבם לאחר מות משה, ולפי דעה אחרת משה כתב בדמע על פי ה׳. השאלה נוגעת לדרך שבה נכתב סיפור מותו של מי שמסר את התורה. הפירוש מציג כמה קולות במסורת ואינו מסתיר את השאלה.

לעומת הקבורה הנסתרת, האבל גלוי וציבורי: ישראל בוכים שלושים יום. יש זמן לפרידה, ואחריו זמן להמשיך. ההודעה שעינו לא כהתה מחזקת את תחושת הייחוד של משה גם בסופו. הוא אינו נעלם מן הסיפור מפני שנעשה חסר ערך; תום חייו הוא גבול שהסיפור עצמו מכיר בו.

מנהיג חדש, ונביא שאין כמותו

התורה מציגה קודם את יהושע המלא רוח חכמה ואת העם השומע לו, ורק אז חוזרת לייחודו של משה. הסדר מאפשר שתי אמירות יחד: יש מי שימשיך להנהיג, ובכל זאת משה אינו נעשה ניתן להחלפה בכל מובן. מנהיגות יכולה לעבור בלי שכל מנהיג יהיה העתק של קודמו.

סמיכת הידיים מסבירה את הקשר בין השניים. משה הכין את ההמשך בעודו חי, וכעת אותו מעשה נזכר בתוך חכמת יהושע. בסיום מזכירה התורה את האותות, המופתים והמעשים לעיני ישראל. רש״י מפרש את המילים האחרונות גם כרמז לשבירת הלוחות, ומביא את המסורת שה׳ הסכים למעשהו של משה.

זהו פירוש מפתיע לחתימה: גדולתו של משה כוללת גם הכרעה קשה בשעת משבר, ולא רק רגעי ניצחון. אותן ידיים שקיבלו את הלוחות ושברו אותם גם סמכו את יהושע. המורשה שנשארת אינה רק רשימת פלאים מן העבר, אלא תורה שנמסרה לציבור ודרך שהוכנה למי שיצטרכו לפעול בעתיד.