במחנה אפשר היה לגשת אל משה. בארץ ייפרדו הדרכים: עיר תקום כאן ואחרת רחוק ממנה, ושכנים יבואו אל השער עם ריב שאין ביניהם דרך לפתור. משה מכין להם אנשים שישמעו, סמכויות שיכריעו וגבולות שיגנו גם מפני כוחם של המכריעים.
בכל שערי הערים שיינתנו לשבטים ימונו שופטים ושוטרים. המשפט צריך להיות משפט צדק: אין להטות דין, אין להכיר פנים ואין לקחת שוחד. משה מסביר שהשוחד מעוור גם את עיני החכמים ומסלף דברי צדיקים. לכן אין די בביטחון של השופט ביושרו. עליו לשמור גם על תנאים שלא יקלקלו את שיקול דעתו. רדיפת הצדק נקשרת לחיים ולישיבה בארץ.
ליד המזבח לא תינטע אשרה, לא תוקם מצבה, ובהמה בעלת מום לא תובא לקרבן. ואם תגיע אל השער ידיעה על אדם שעבד אלים אחרים, השמועה לא תספיק. הדיינים ידרשו היטב עד שיתברר אם הדבר אמת. חיים אינם ניטלים על פי עד אחד; נדרשים שניים או שלושה, והעדים יהיו הראשונים לשאת באחריות למעשה שעליו העידו. מי שראה ומי ששמע לא יוכלו להסתתר מאחורי מילה שנזרקה אל קהל. בשער העיר יצטרכו הדברים להיבדק לפני שיהפכו לדין.
משפט שלמה. סיפור מאוחר על שאלת הצדק המעסיקה את פרשת שופטיםניקולא פוסן
יהיו גם ריבים שהשופטים המקומיים לא יצליחו להכריע בהם. בעלי הדבר יקומו ויעלו אל המקום הנבחר, אל הכוהנים הלוויים ואל השופט שיהיה בימים ההם. שם יישאלו שאלות על דם, על דין ועל נגע, ומשם תצא הוראה שיש לנהוג על פיה. ההכרעה לא תישאר הצעה שכל צד מקבל רק אם מצאה חן בעיניו. מי שיסרב בזדון יישא בדין החמור שנקבע. הדרך העולה מן השער אל המקום הנבחר צריכה גם לחזור אל העיר, ולהביא עמה סוף למחלוקת שלא מצאה בו מנוחה.
עם השנים עשוי העם לבקש מלך כמו העמים שסביבו. הוא יהיה מקרב האחים, ולא נוכרי, וגם על כס מלכותו לא יהיה חופשי מכל גבול. אין לו להרבות סוסים ולהחזיר בעבורם אנשים מצרימה, להרבות נשים או לצבור לעצמו כסף וזהב יותר מדי. לצד הכס יעמוד ספר התורה שיכתוב לו. בו יקרא כל ימי חייו, עד שילמד יראה ושמירה ולא יגביה לבו מעל אחיו. גם לאחר שירבו סביבו כלי כוח וכבוד, יצטרכו המילים להישאר קרובות מספיק כדי שיפתח את הספר וישמע אותן.
כשיתחלקו השדות בין השבטים, ללוי לא תינתן נחלה כשלהם. פרנסתם של הכוהנים והלוויים תבוא מן העבודה ומן המתנות שנקבעו להם. מן הזבח יינתנו לכוהן זרוע, לחיים וקיבה; מן היבול תבוא ראשית הדגן, התירוש והיצהר, ומן הצאן ראשית הגז. בעוד משפחה אחת שבה אל כרמה ואחרת יורדת אל שדהּ, יהיו מי שיעמדו לשירות בקודש. גם הם צריכים לאכול, להתלבש ולהתקיים. חלק מן המלאות שבבתי בעלי האדמות יצטרך להגיע אל מי שלא יקצור חלקה משלו.
לוי היושב באחד השערים יוכל לקום ולבוא אל המקום הנבחר מתוך רצונו. שם יעמוד לשרת עם אחיו ולא יידחה מפני שכבר מצא אותם בעבודתם. חלקו באכילה יהיה עמם, לצד הזכויות האחרות הנשמרות לו. הדרך שלו שונה מדרכו של עולה המביא קרבן ושב לביתו: הוא מבקש להישאר בתוך השירות עצמו. סביב המקום שייבחר יתקבצו אפוא לא רק מתנות, אלא גם אנשים הבאים מערים רחוקות. להם יינתנו מקום בעבודה ומזון, כדי שגם מי שלא ירש שדה יוכל למצוא את חלקו בחיי העם.
בארץ יפגוש העם מנהגים המבקשים לדעת את העתיד ולהשפיע עליו בדרכים שונות. משה אוסר העברת בן או בת באש, קסם, כישוף, ניחוש ודרישה אל המתים. במקום לבנות את החיים על המנהגים האלה הוא קורא לתמימות עם ה׳. אחר כך הוא מתאר נביא שיקום מתוך האחים, בדומה לתפקידו של משה, ואליו יש לשמוע.
משה מזכיר את חורב ואת בקשת העם שלא לשמוע עוד את הקול מתוך האש פן ימותו. משום כך יקום נביא, ואדם יוכל לשמוע מפי אדם דברים שנשלח למסור. אבל הפה הזה יכול גם לטעון לשליחות שלא ניתנה לו. מי שידבר בשם אלים אחרים או יאמר בשם ה׳ מה שלא נצטווה יישא באחריות חמורה. ובין השומעים יכולה לקום שאלה: מניין נדע? אם הדבר שהבטיח בשם ה׳ לא יקום ולא יבוא, יתגלה דיבורו הזדוני. אין לפחד ממנו. הקול הנשמע ברבים אינו נעשה אמת רק מפני שנאמר בביטחון.
לאחר ירושת הארץ יש להבדיל שלוש ערים ולחלק את התחום כך שאדם שהרג בשגגה יוכל להגיע אליהן. לא די לציין שם על מפה; משה מצווה גם להכין את הדרך. הוא נותן דוגמה של שני אנשים היוצאים לחטוב עצים ביער. הברזל נשמט מן הגרזן ופוגע באחר עד שמת. אין כאן שנאה קודמת, והבורח זקוק להגנה מפני גואל הדם בעודו נתון בסערת נקמה.
אם תתרחב הנחלה יתווספו עוד ערי מקלט, כדי שהדרך הארוכה לא תעלה בחייו של הבורח. אבל אל אותו שער עשוי להגיע גם אדם ששנא את רעהו, ארב לו והרגו בכוונה. את האיש הזה יוציאו זקני עירו מן המקלט וימסרו לפי הדין. שני אנשים יכולים לרוץ באותה דרך ולבקש אותה הגנה, ואין דינם אחד. הזקנים יצטרכו לחזור אל מה שאירע לפני הריצה: אל הגרזן שנשמט, או אל המארב שהוכן. מאחורי שער העיר נשמרים חיים רק אם מבדילים בין הסיפורים.
בשדה יעמוד הגבול שקבעו הראשונים. אין לאדם להזיז אותו כדי להרחיב בשקט את נחלתו על חשבון רעהו. ובשער יעמדו עדים, וגם למילותיהם יש גבול. עד אחד אינו מספיק לקביעת עוון או חטא; על פי שניים או שלושה יקום דבר. מן האבן שבקצה השדה עד המילה הנאמרת לפני השופטים, אדם יכול ליטול משל חברו גם בלי לפרוץ אל ביתו. משום כך הגבול צריך להישאר במקומו, והעדות צריכה לעמוד בבירור לפני שתוכל לשנות את חייו של אדם.
אם יקום עד חמס להאשים את רעהו, יעמדו שניהם לפני הכוהנים והשופטים. הדיינים ידרשו היטב. ואם יימצא שהעד זמם להרע לאחיו בשקר, יחזור אליו הדין שביקש להביא על האחר. הפה שהשמיע אשמה לא יוכל להסתפק בנסיגה ממנה כאילו לא נאמר דבר. לפני השער יישמע גם מה שזמם, והציבור ילמד לפחד מן השימוש הזה בעדות. לא כל פגיעה משאירה סימן על הגוף או על אדמת השדה; יש פגיעה שמתחילה במשפט אחד, ותלויה בכך שמישהו יאמין לו.
ביציאה למלחמה עלול העם לראות סוס, רכב וצבא רב ממנו. הכוהן פונה אל הלוחמים ומחזק את לבם בזיכרון היציאה ממצרים. השוטרים פונים אחר כך אל מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, או אירש אישה ולא לקחה, ומחזירים אותם לביתם. גם הירא ורך הלב שב, כדי שלא ימיס את לב אחיו. היציאה למלחמה אינה מוחקת את הסיפור האישי של כל אדם.
לפני מלחמה בעיר תהיה קריאה לשלום. בהמשך מבחין משה בין ערים רחוקות ובין ערי העמים שניתנו בירושת הארץ. החומות עשויות להיסגר, המצור להתארך והלחימה להביא חורבן. ובכל זאת עצי המאכל שמחוץ לעיר יישארו לעמוד. אפשר לאכול מפריים, אבל אין לשלוח בהם את הגרזן לצורכי ההשחתה; הם אינם האנשים הנלחמים מן החומה. עצים שאינם נותנים פרי יוכלו לשמש למצור לפי הצורך. בין כלי המלחמה נשמר אפוא גם העץ שיכול לתת מזון מחר, לאחר שקולות הקרב יידמו.
ובשדה יימצא אדם מת. איש אינו יודע מי הכה אותו. אין נאשם להביא אל השער ואין עד שיספר מה ראה. אז ייצאו הזקנים והשופטים מן הערים וימדדו מי הקרובה אל החלל. זקניה ייקחו עגלה שלא נעבדה ולא נשאה עול ויורידו אותה אל נחל איתן, מקום שלא ייעבד ולא ייזרע. שם יערפו אותה, ובני לוי יבואו. מתוך אי־הידיעה נוצר מעמד שהעיר כולה אינה יכולה לפטור מעליה: בשדה הסמוך לה אבדו חיי אדם.
הזקנים ירחצו את ידיהם ויאמרו שלא שפכו את הדם ושעיניהם לא ראו. הם יבקשו כפרה לעם שלא יינתן בו דם נקי. המים יעברו על הידיים, אבל האיש שבשדה לא ישוב לחיים, וזהות הפוגע עדיין לא נודעה. סביב החסר הזה עומדים עתה אנשים שנושאים בתפקיד. השער שממנו יצאו מחכה להם, ועמו הריבים והדינים של יום אחר. לפני שישובו אליו עליהם לעמוד גם במקום שאין בו תשובה מוכנה, ולתת קול לאובדן שלא נמצא לו עדיין מי שישיב עליו.
בסוף הפרשה
מן השער יצאו הזקנים אל השדה, ואל השער יחזרו. שם יחכו להם אנשים חיים עם שאלות קשות, ויהיה עליהם להקשיב מחדש. משה משאיר בידיהם סמכות, אבל גם את הגבולות שבתוכה — כדי שאדם יוכל לבוא אל העיר ולדעת שיש בה מי שישמע אותו.
רש״י מפרש את הקריאה לרדוף צדק כהוראה ללכת אחר בית דין ראוי. הוא קושר את מינוי הדיינים הכשרים לחיי ישראל ולישיבתם על אדמתם. כך הצדק אינו נשאר מעלה אישית של דיין מסוים; יש אחריות גם על יצירת המוסד שאליו יפנו אנשים.
הפסוקים מסבירים ששוחד עלול לעוור חכמים. הניסוח אינו מניח שרק אדם רע יושפע ממנו. דווקא מי שסומך על תבונתו עשוי להזדקק לגבול חיצוני. גם דרישת העדים והחקירה באה מאותו כיוון: אין לבנות הכרעה חמורה על רושם, שמועה או סמכות לבדה. בקריאה ברצף, השער הציבורי צריך להיות מקום שבו כוחו של בעל המעמד אינו קובע את תוצאת הדין. כדי להבין את ההוראות ההלכתיות במלואן נדרשים מקורות נוספים, אבל תביעת הפרשה ברורה: לא די לומר שהמטרה צודקת; גם הדרך המובילה להכרעה חייבת להיות מסודרת ומוגבלת.
המלך מקבל מעמד גבוה, אבל התורה מונה סביבו הגבלות. סוסים, נשים וכסף אינם נאסרים כאן מעצם קיומם, אלא נידונים ביחס לריבוי ולסכנה שיסיט את לבו. לצד הגבולות החומריים מופיע מעשה חוזר: כתיבת התורה וקריאה בה כל ימי חייו.
רש״י מביא את פירוש חז״ל שלפיו למלך שני ספרים, אחד בבית גנזיו ואחד שיוצא ונכנס עמו. הוא גם מזכיר את תרגום אונקלוס, הקורא את המילה משנה כהעתק. בשתי הדרכים הספר אינו קישוט של טקס ההכתרה. תכליתו בפסוקים היא לימוד יראה ומניעת התנשאות על האחים. בקריאה פשוטה, האחווה היא המילה שמגבילה את תודעת המלך. הוא מנהיג אנשים שהם עדיין אחיו. התורה אמורה ללכת עמו גם ברגעים שבהם כוחו, רכושו ופמלייתו עלולים לשכנע אותו שהוא עומד מעל הכללים החלים עליהם.
הפרשה מציבה את פרנסת הכוהנים והלוויים בין דין המלך לבין דין הנביא. המיקום מזכיר שתפקידי הציבור אינם מתקיימים רק מכוח רעיון. מי שמשרת ואין לו נחלה זקוק לאוכל ולמקור מחיה מוגדר.
זהו עיון בפשט הפסוקים. המתנות מגדירות זיקה בין בעלי השדות ובין העובדים בקודש. הן אינן מתוארות כאן כתשלום בעד הכרעה מסוימת, אלא כחלק קבוע ממבנה החיים. לכן אין לזהות אותן עם השוחד שנאסר בראש הפרשה. במקביל, לוי המבקש להגיע מן השערים אל מקום השירות אינו אמור להידחות רק משום שאחרים הקדימו אותו. האפשרות לשרת עם אחיו מונעת תפיסה של העבודה כנחלה פרטית של קבוצה מקומית. כך מתברר שגם בתוך תחום מקודש יש שאלות של נגישות, חלוקה ומחיה. התורה מפרטת אותן מפני שהחברה נבנית לא רק מכוונות טובות, אלא גם מהסדרים שאנשים יכולים לחיות לפיהם.
רש״י מפרש את התמימות עם ה׳ כהתהלכות של אמון, בלי חקירה אחר העתידות באמצעות הדרכים שנאסרו. אין בכך הוראה לקבל כל אדם שטוען שהוא יודע את העתיד. מיד אחר כך הפרשה עוסקת בשאלה כיצד להבחין בין נביא אמת ובין מי שמדבר בזדון.
הצמידות חשובה: אמון אינו זהה לתמימות במובן של חוסר ביקורת. האדם נדרש להימנע מקסם וניחוש, אבל גם לא למסור את שיקול דעתו לכל קול סמכותי. מבחן הדברים שבפסוקים נקרא בתוך פרשת הנבואה ובהשלמה לדינים אחרים, ובהם האזהרה בפרשת ראה מפני אות שמוביל לעבודה זרה. אות מרשים לבדו אינו מספיק. בקריאה הכוללת, משה מבקש דרך שבה הציבור יוכל לשמוע שליחות בלי להיכנע לכל הבטחה. התמימות מכוונת לקשר עם ה׳, ולא לחובת אמון בלתי מוגבלת באדם הטוען שהוא מדבר בשמו.
שני אנשים מתו בשני מקרים שונים: באחד נשמט ברזל הגרזן בלי שנאה קודמת, ובאחר אדם ארב לרעהו והרגו בכוונה. התוצאה חמורה בשניהם, אבל התורה אינה מתירה למחוק את ההבדל בנסיבות. ערי המקלט נועדו להגן על ההבחנה הזאת מפני תגובה מידית של נקמה.
גם הכנת הדרך חשובה. מקלט שאי אפשר להגיע אליו בזמן אינו ממלא את תפקידו. אחר כך מופיעה דרישת העדים. רש״י מסביר שעד יחיד אינו מספיק להטלת עונש גוף או ממון במקרים שעליהם מדבר הפסוק, ומציין שיש לו תפקידים אחרים בדיני השבועה. פירושו מונע קריאה גורפת שלפיה עד יחיד חסר כל משמעות. העיקר הוא להתאים בין הראיה ובין ההכרעה. חיי אדם, רכוש ושם טוב תלויים בהבחנות כאלה. רצף הפרשה מבקש להאט את המעבר ממאורע קשה אל ענישה, כדי שהתגובה תכוון אל האחריות שהוכחה באמת.
בתוך דיני המלחמה נשמר מקום לבית חדש, לכרם ולנישואין. אחר כך נשמרים גם עצי מאכל בזמן מצור. רש״י קורא את המשפט על האדם ועץ השדה כשאלה: האם העץ הוא אדם הנכנס למצור ונלחם, עד שיש טעם להשחיתו? פירושו מבדיל בין היריב לבין מקור מזון שאינו לוחם.
בסיום הפרשה עובר המבט מן המלחמה אל חלל יחיד בשדה. אין ידיעה מי הרגו, ובכל זאת מופעל הליך ציבורי. בקריאה ספרותית, שני הקטעים מסרבים להניח שכוח או חוסר ידיעה פוטרים מאחריות. אין כאן הוראות פעולה עצמאיות למצבים בני ימינו; מדובר בדיני התורה על מוסדותיה והקשריה. אבל במהלך הקריאה עולה שאלה עקבית: האם החברה יודעת להבחין גם כאשר היא חזקה מאוד או חסרת תשובה? הפרשה מסיימת בהכרה בכך שחיים שאבדו אינם נעשים חסרי חשיבות רק מפני שהאדם נמצא מחוץ לעיר ושמו אינו נזכר בסיפור.
