שני בני אהרן מתו בקרבתם לפני ה׳, והאב שנשאר בפתח האוהל מקבל עכשיו הוראה על הדרך פנימה. מעבר לפרוכת נמצא הארון, ועליו הכפורת. לשם אין נכנסים בכל עת. רחצה, בגדי בד, קטורת ודם ילוו את הכניסה; שעיר אחר יצא באותה שעה אל המדבר. מן המקום הפנימי ביותר תימשך הדרך החוצה, אל המחנה, אל הציד בשדה ואל הבית. בכל מקום יהיה גבול שאדם צריך לזכור לפני שהוא חוצה אותו.
אחרי מות שני הבנים מוזהר אהרן שלא לבוא בכל עת אל מעבר לפרוכת, מול הכפורת שעל הארון. בבוא היום ילבש בגדי בד אחרי רחצה, יביא פר חטאת משלו ואיל לעולה, ולצדם קורבנות הקהל. שני שעירים יעמדו בפתח, ותפקידו של כל אחד מהם ייקבע בגורל.
אהרן רוחץ את גופו במים ולובש בגדי בד: כתונת, מכנסיים, אבנט ומצנפת. בידו פר לחטאת ואיל לעולה, ובעד העם שני שעירי עזים ואיל. את שני השעירים הוא מעמיד לפני ה׳ בפתח אוהל מועד ומעלה עליהם גורלות. אחד מיועד לה׳, והאחר לעזאזל. השעיר השני נשאר חי, מחכה לרגע שבו יישלח. לפני שהכוהן יעבור את הפרוכת כבר עומדים סביבו הדברים שיישא והדברים שיֵצאו הרחק ממנו. גופו רחוץ, בגדיו מוחלפים, ובפתח נקבעים שני הכיוונים שייפתחו באותו יום: פנימה אל הקודש והחוצה אל המדבר.
כאשר נכנס אהרן פנימה, ידיו נושאות מחתה של גחלים וקטורת. ענן הקטורת מכסה את הכפורת. רק לפי סדר העבודה באים גם דם הפר ודם השעיר, בהזאות בתוך הקודש ובעבודה הנמשכת החוצה אל האוהל ואל המזבח.
לאחר שחיטת פר החטאת לוקח אהרן מחתה מלאה גחלים מעל המזבח ומלוא חופניו קטורת דקה. הוא נכנס מבית לפרוכת ונותן את הקטורת על האש. הענן מכסה את הכפורת. מדם הפר הוא מזה באצבעו, ואחר כך מביא גם מדם שעיר החטאת של העם. בשעה הזאת אין אדם אחר באוהל מועד. העבודה נמשכת מן המקום הפנימי אל האוהל ואל המזבח. על הקרנות ניתן דם, ושבע הזאות באות אחריו. כל הדרך שעשה פנימה נענית כעת בתנועה החוצה, כשהוא מכפר על הקודש הנמצא בתוך טומאות העם.
השעיר שנותר חי עומד לפני אהרן. שתי ידיים מונחות על ראשו, וּוידוי על עוונות העם נאמר לפני שילוחו. איש שהוכן לכך מוליך אותו לארץ גזרה במדבר. בעודו מתרחק, העבודה בפנים נמשכת: בגדי בד מונחים, רחצה, בגדים אחרים ועולות. גם המשַלח והאיש השורף את שרידי הקורבנות יצטרכו לכבס ולרחוץ לפני שובם.
שתי ידיו של אהרן מונחות על ראש השעיר החי. הוא מתוודה על עוונות בני ישראל, פשעיהם וחטאותיהם, ומוסר אותו לאיש המוכן להוליכו. השעיר יוצא אל ארץ גזרה במדבר, אל מקום רחוק מן המחנה. מאחור העבודה עוד נמשכת: אהרן פושט את בגדי הבד, רוחץ ולובש את בגדיו, ומקריב את העולות. שרידי הפר והשעיר שנשחט נישאים אל מחוץ למחנה לשרפה. גם המשַלח וגם השורף יכבסו וירחצו לפני שובם. האנשים והקורבנות נעים בכיוונים שונים, עד שהיום כולו ישלים את מעגליו בתוך האוהל ומחוצה לו.
בעשור לחודש השביעי, יום של עינוי נפש ושביתה ממלאכה, חוזר הציבור כולו אל סדר הכפרה הזה.
בעשור לחודש השביעי שובתת המלאכה. בני ישראל והגר שבתוכם מענים את נפשם, והכוהן עושה את עבודת הכפרה על הקודש, האוהל, המזבח, הכוהנים והקהל כולו. השנה תחלוף והיום הזה ישוב. אחרי אהרן יעמוד בנו שנמשח תחתיו, ילבש את בגדי הבד וייכנס באותו סדר. מה שנמסר לאב בתוך זיכרון מות בניו נעשה דרך לדורות. יום אחד בשנה אוסף אליו את מה שהצטבר בתוך חיי הציבור. המחנה נשאר בחוץ, והכוהן נושא את אחריותו פנימה, עד שיוכל לצאת ולהשלים את המעשה לפני כולם.
לא רק ביום היחיד בשנה מגיעים אל הפתח. גם בימים הרגילים אדם יכול לבוא עם שור, כבש או עז מן העדר. מקום השחיטה ומקום הקרבת הזבח קשורים למשכן שבמרכז המחנה. הקרבן צריך למצוא את דרכו אל המקום שנקבע לו, והאדם המביא אותו צריך לשמור את הדרך הזאת.
שור, כבש או עז נשחטים במחנה או מחוצה לו, אבל הזבח צריך להגיע אל פתח אוהל מועד. שם הכוהן זורק את הדם על מזבח ה׳ ומקטיר את החלב. הזבחים שהיו נעשים על פני השדה נקראים עתה אל מקום אחד, והזביחה לשעירים צריכה להיפסק. גם העולה והזבח של ישראל ושל הגר מובאים אל הפתח. מן השדה מתכנסות הדרכים אל המשכן. הבהמה שהייתה בעדר אינה נעשית מתנה לכל כוח שאדם מבקש לפנות אליו; סדר ההבאה והעבודה קובע למי היא ניתנת והיכן אפשר להקריבה.
גם לבני ישראל וגם לגר שבתוכם אסורה אכילת דם. אדם צד חיה או עוף שמותר לאכול, שופך את הדם ומכסה אותו בעפר. דווקא בשדה, כשהמזבח רחוק ואין קהל עומד מסביב, ידו של הצייד נדרשת לעשות את המעשה המפריד בין הבשר שייקח לבין החיים שהיו בו.
הצייד שב מן השדה ובידו חיה או עוף שמותר לאכול. לפני שהבשר נעשה סעודה הוא שופך את הדם ומכסה אותו בעפר. החיים שהיו בבעל החיים מקבלים גבול שאין לעבור: הדם אינו מאכל. על המזבח הוא ניתן לכפר, ובשדה הוא נשאר תחת העפר. מי שאכל נבלה או טרפה נדרש לכבס את בגדיו, לרחוץ במים ולהמתין עד הערב. לפעולות האלה אין קהל גדול כמו ביום הכיפורים. יש אדם, עפר, מים ומאכל, וגם שם נמשכת ההבחנה בין מה שיכול להילקח אל הגוף לבין מה שצריך להישאר מחוצה לו.
לקראת הישיבה בארץ נקרא העם לשמור דרך משלו. מצרים שממנה יצא וכנען שאליה הוא בא אינן נעשות אמת המידה שלו. בתוך המשפחה נקבעים גבולות בין קרוב לקרוב, בין דורות ובין קשרי נישואים. הבית העתידי בארץ צריך להיבנות מתוך ההבחנות האלה, ולא רק מתוך הרצון לשבת תחת קורת גג אחת.
מצרים מאחוריהם וכנען לפניהם, אך דרכי שתי הארצות אינן נעשות הדרך שעליהם לאמץ. בני ישראל נקראים לשמור את משפטי ה׳ וחוקותיו. בתוך הבית נקבעים גבולות קרבה: אם ואב, אחות, נכדה, קרובות האב והאם, כלה וקרובים נוספים. כל קשר מקבל את שמו, והאיסור מלווה את הקרבה המסוימת. גם אישה ואחותה אינן נלקחות יחד בחייה. האנשים הקרובים ביותר בגוף ובמשפחה אינם נעשים משום כך מותרים זה לזה. הבית נבנה מתוך קשרים, והקשרים עצמם נדרשים לגבול שישמור את צורתם ואת מקומו של כל אדם בתוכם.
בהמשך באים דינים נוספים ביחסי מין, וביניהם גם איסור מסירת ילד למולך. הארץ עצמה נעשית נוכחת בסיום. הישיבה בה אינה מובטחת ללא תלות במעשי יושביה. אותה פרשה שנפתחה בסכנת הכניסה אל קודש הקודשים מסתיימת באפשרות של אובדן המקום המדיני והמשפחתי כולו.
גם מחוץ לרשימת הקרובים עומדים איסורים: קרבה לנידה, משכב עם אשת עמית, מסירת ילד למולך, משכב זכר ומשכב בהמה. בני ישראל והגר שבתוכם מצווים להישמר מהם. הארץ שאליה הם באים אינה נשארת תפאורה דוממת למעשי יושביה. היא נטמאת מן המעשים ונאמר שהיא מקיאה את היושבים עליה. העם יוצא ממצרים כדי לבנות חיים אחרים, אבל גם כנען לא תעניק לו מחסה בלי גבול. אחיזה בארץ דורשת דרך חיים; השדות, הבתים והערים יכולים להישאר במקומם בעוד האנשים שבאו לשבת בהם מאבדים את מקומם.
בסוף הפרשה
הקטורת עלתה מאחורי הפרוכת והשעיר התרחק אל המדבר. עכשיו נשאר העם בתוך חייו: שוחט, צד, אוכל ומקים משפחות. הקרבה אל המשכן והישיבה בארץ אינן מסתיימות ביום הכפרה. הן נמשכות בדרך שבה אנשים שומרים את גבולות הבית ואת החיים שבתוכו.
רש״י על טז, א מביא בשם רבי אלעזר בן עזריה משל על שני רופאים. אחד נותן לחולה הנחיה, והשני מוסיף מה עלה בגורלו של אדם שלא שמר עליה. כך הוא מסביר את אזכור מות הבנים כהקדמה לאזהרת הכניסה אל הקודש. אצל אהרן האנשים הנזכרים אינם בגדר מקרה מן העבר הרחוק. הם בניו. הקריאה בהקשר של פרק י מעמיקה את השאלה. האב שנדרש שם להישאר בפתח האוהל מוזמן כאן להתקדם פנימה, תוך הקפדה על גבול הזמן ועל כל מה שצריך לשאת איתו.
המשל שבפירוש אינו שיחה שהתרחשה בין אהרן לרופא. הוא כלי הסבר של רבי אלעזר בן עזריה, המציג הבדל בין אזהרה כללית לאזהרה המעוגנת באירוע. כך נשמר כוחו של המדרש בלי לערבב אותו בסיפור המקראי. הכתוב עצמו מזכיר את מות הבנים ואז מוסר גבול ברור לכניסה אל הקודש.
על גורלו של השעיר הראשון אפשר לעקוב בתנועת הדם אל הקודש פנימה. על גורלו של השני עוקבים כאשר איש לוקח אותו אל מחוץ למקום שבו יושבים בני אדם (טז, טו–כב). שתי התנועות האלה נחוצות לאותו יום. המקדש עצמו טעון כפרה מפני שהוא שוכן בתוך העם, והעם צריך לראות את עוונותיו נישאים הרחק מגבול המחנה. לפני שהשעיר נשלח מתוודה אהרן במילים. העוונות אינם נעלמים מעצמם בתוך פעולה שקטה בקרבנות. אדם צריך לבטא בפיו את שהציבור בא להסיר מעליו.
חשוב שהשעירים אינם שני אלים או שתי עבודות עצמאיות. שניהם מוצבים בתוך ציווי אחד ונקבעים בגורל לפני ה׳. משמעות המילה עזאזל והפרטים המעשיים זכו לפירושים במסורת, אבל רצף הפסוקים ברור: אחד נשחט לחטאת, והאחר נשלח אחרי הווידוי. שני הכיוונים מצטרפים למעשה כפרה אחד על הציבור ועל הקודש שבתוכו.
פרק יז קושר במפורש בין הדם לבין הנפש ומסביר את מקומו של הדם על המזבח (יז, י–יד). מנגד, הדם של הציד מכוסה בעפר. השימוש בדם שונה בשני המקרים, אבל עצם ההבחנה בינו לבין שאר הבהמה נשמרת בשניהם. הקשר הזה מעניק לפרק היומיומי מקום טבעי אחרי עבודת יום הכיפורים. מי שקרא על חשיבות כל הזאה בתוך האוהל יודע כעת שגם ההימנעות מן הדם בסעודתו אינה הרגל שרירותי. זכר החיים שהיו בבעל החיים מגיע עד האוכל שלא יוקרב על המזבח.
הפסוקים נותנים הסבר דתי של נפש וכפרה; אין כאן טענה רפואית על תזונה. כאשר שומרים על המונחים שלהם, אפשר להבין את הקשר שבין כיסוי הדם לבין עבודת המזבח בלי להפוך את כל דיני הפרק לתוכנית בריאות. הדם מקבל יחס מיוחד מפני שהוא מייצג את החיים בעולם המושגים של הכתוב.
מדוע זקוק המקדש לכפרה אם בני האדם הם שחוטאים? הכתוב קושר את הדבר לכך שהאוהל שוכן בתוך טומאות בני ישראל. הקודש אינו מתואר כמרחב מבודד לחלוטין מחיי הציבור. מעשי האנשים ומצבם נוגעים גם למקום שבו מתקיימת העבודה.
לכן התיאור מונה שוב ושוב את הקודש, האוהל והמזבח, לצד הכוהנים והעם. אין זו חזרה ריקה על אותה מילה: היא מרחיבה את המבט מן היחיד אל המערכת הציבורית שבתוכה הוא חי. עבודת היום מטפלת בכמה מעגלים יחד. בקריאה רעיונית אפשר לראות כאן אחריות לסביבה משותפת, אך חשוב להבחין בין הלקח המוצע ובין הדין המסוים של טהרת המקדש. הכפרה מתוארת בפסוקים במעשים מדויקים, ולא רק בתחושה של התחלה חדשה.
ההוראות בפרק יז אינן מסתפקות בשאלה מה מביאים; הן מדגישות לאן מביאים. פתח אוהל מועד מרכז את הזבחים לפני ה׳, והפסוקים קושרים זאת להפסקת זביחה לשעירים. המקום והסמכות מסמנים את גבולות העבודה.
כדי להבין את התורה כמכלול צריך לקרוא לצד פרק זה גם את פרק יב בדברים, המדבר על אכילת בשר ועל המקום הנבחר. אין לפתור את היחס ביניהם באמצעות משפט גורף כאילו כל שחיטה בכל תקופה היא אותו מעשה. כאן מתואר מחנה המדבר והסדר שנמסר לו. ההבחנה הזאת מאפשרת לקרוא את הפסוקים בשלמותם, בלי למחוק את הקושי ובלי להעמיד סתירה מדומה שנולדה מהתעלמות מן ההקשר.
לפני רשימת האיסורים אומר הכתוב לשמור את המשפטים והחוקים ולחיות בהם. רש״י מפרש את הביטוי וחי בהם ביחס לחיי העולם הבא, משום שסוף האדם למות בעולם הזה. זו קריאה פרשנית מסוימת, ויש להבחין בינה לבין פשט ההוראה לחיי העם.
הרשימה שבאה אחר כך מגדירה גבולות משפחתיים ופולחניים שאינם תלויים במנהגי הסביבה. הסיום מחבר את מעשי היושבים לגורל הארץ. בקריאה ספרותית נוצר קשר בין תחילת הפרשה לסופה: גם כניסה לקודש וגם ישיבה בארץ אינן מבטלות את הצורך בגבולות. ההסבר נועד להבין את עולם הפרשה; הוא אינו רישיון להסיק ממנה מסקנות על אשמתו של אדם מסוים באסון או על יחס שיש להפנות כלפי בני אדם היום.
