למרגלות סיני עומדים אנשים שישובו לעבוד, ללוות כסף, לשמור על בהמה ולחלוק שדה עם שכן. גם ביניהם יהיו ריב, נזק ועוני. אחרי הקול הגדול באים המשפטים, והם הולכים אל המקומות שבהם חיים בני אדם: אל דלת האדון, אל הבור הפתוח, אל השמלה הנלקחת למשכון ואל האיש הממתין שישמעו את דברו.
הדלת הראשונה נפתחת בבית שיש בו עבד עברי. שש שנים יעבוד, ובשנה השביעית ייצא לחופשי בלי כסף. אם בא לבדו ייצא לבדו; אם אשתו הייתה עמו, תצא עמו. אבל אם האדון נתן לו אישה והיא ילדה לו ילדים, היא והילדים יישארו לאדון, והוא ייצא בגפו. החירות שבפתח עלולה לעמוד מול קשרים שנוצרו בתוך הבית. אם יאמר שהוא אוהב את אדונו, את אשתו ואת בניו ואינו רוצה לצאת, יובא אל הדלת או אל המזוזה, ואוזנו תירצע במרצע.
גם בת שנמכרה לאמה עומדת בתוך בית שכוחו גדול מכוחה. אם האדון אינו מממש את ייעודה, עליו לאפשר את פדיונה; אין בידו למוכרה לעם נוכרי. אם ייעדה לבנו, ינהג בה כמשפט הבנות. וגם אם תיכנס אישה אחרת לבית, לא ייגרעו מזונה, לבושה וחיי האישות המגיעים לה. כשהחובות אינן מתקיימות, היא יוצאת בלי לשלם. מי שמחזיק באדם בביתו אינו מקבל רשות לעשות בו כרצונו: על מפתן הבית ממתינים גם גבול, חיוב ואפשרות של יציאה.
מריבה יכולה להיגמר במכה, ומכה יכולה לקחת חיים. מי שהורג במזיד אינו מוצא מחסה אפילו לצד המזבח; הוא יילקח משם לדין. למי שהמית בלי שהתכוון ונערך לכך יינתן מקום לנוס אליו. גם פגיעה באב או באם, קללתם וחטיפת אדם ומכירתו נידונות בחומרה. המקום הקדוש אינו מכסה על מעשה אלימות, והכוח לתפוס אדם אינו מעניק בעלות על חייו. בתוך הברית, החיים והחירות אינם דבר שאדם רשאי ליטול לעצמו מידי אחר.
ואם הנפגע נשאר בחיים, שוכב ואחר כך קם ומתהלך בחוץ על משענתו, המכה נדרש לשאת בשבתו ובריפויו. הכאה של עבד או אמה, פגיעה באישה הרה, עין שניזוקה ושן שנפלה — לכל פגיעה יש תוצאה המחייבת בירור ומענה. עין תחת עין ושן תחת שן נקראות במסורת ההלכה כחובת פיצוי כספי, כפי שמסביר רש״י. אדון המשחית את עין עבדו או מפיל את שנו צריך לשלחו לחופשי. הגוף הפגוע אינו נעלם כשהריב מסתיים; מי שפגע בו נדרש לעמוד מול מה שעשה.
שור יוצא מרשות בעליו ונוגח אדם. אם לא נודעה בו סכנה קודם לכן, אין דינו כדין שור שכבר נגח ובעליו הוזהר ולא שמר עליו. במצב השני גם בעל השור נושא בחומרת התוצאה, ונזכרת אפשרות של כופר. הדין מגיע גם לפגיעה בילד, בילדה, בעבד ובאמה. בדרך יכול להישאר גם בור פתוח שאדם כרה ולא כיסה. שור או חמור נופלים בו, ובעל הבור חייב לשלם. ידו לא דחפה אותם, אבל הפתח שהשאיר היה שם, ממתין לעובר בדרך.
שור יכול לפגוע גם בשור אחר, והנזק מתחלק לפי נסיבותיו ולפי מה שנודע לבעלים קודם לכן. גנב הלוקח שור או שה ומוכר או טובח אותם מתחייב בתשלום גדול מזה של מי שהגנבה נמצאת חיה בידו. גם מי שנתפס במחתרת נידון לפי נסיבות הסכנה. מן הבית חוזרים המשפטים אל השדה: בהמה נכנסת לכרם אחר ואוכלת, או אש תופסת בקוצים ומתפשטת אל גדיש וקמה. הגדר אינה עוצרת בהכרח את הנזק. מה שיצא מרשותו של אדם יכול להגיע אל עמלו של שכנו, והחיוב הולך אחריו לשם.
אדם מוסר כסף או כלים לשכנו לשמירה, ויום אחד הם חסרים. אם נמצא הגנב, הוא ישלם; אם אינו נמצא, צריך לברר אם השומר שלח ידו בדבר שנמסר לו. שני הצדדים יבואו אל הדיינים. גם בהמה יכולה להימסר לשמירה ולהישבר, להישבות, למות או להיטרף בלי עד שראה. השבועה והראיה מפרידות בין מה שאירע באמת לבין החשד שנולד אחרי האובדן. מי ששאל בהמה יצטרך לשאת באחריות לפי נסיבות השאלה ולפי הימצאות בעליה עמו. האמון שניתן בידיים אחרות מגיע כעת לשעת המבחן שלו.
מי שמפתה נערה בתולה שאינה מאורסת אינו רשאי ללכת ולהותיר את המעשה מאחוריו. הוא מתחייב במוהר, וגם אם אביה מסרב לתת לו אותה לאישה, החובה הכספית נשארת. לצד החיים שבין אדם לאדם נקבעים גבולות שאין לעבור גם בפולחן ובגוף: כישוף, משכב עם בהמה וזבח לאלוהים אחרים נאסרים בחומרה. הבית והברית אינם שני מקומות רחוקים. מה שאדם עושה בסתר, מה שהוא מתחייב בו כלפי משפחה אחרת ומה שהוא מעמיד לעבודה — כולם נכנסים אל החיים שנמסרו עתה תחת ההר.
ליד בעלי הבתים והאדונים חיים גם מי שאין להם משען דומה: הגר, האלמנה והיתום. אין להונות את הגר או ללחוץ אותו; ישראל עצמם יודעים את מצרים ואת חיי הזר בה. אין לענות אלמנה ויתום, וצעקתם תישמע לפני ה׳. העני המבקש הלוואה לא ייענה בנשך ובדחיקה. אם נלקחה שמלתו למשכון, יש להשיבה לפני שקיעת השמש. הלילה בא, והבד הזה הוא כסותו היחידה. במה ישכב אם יישאר הבגד בידי המלווה? גם הצעקה הזאת נשמעת.
אין לקלל את אלוהים או את הנשיא, אין לאחר את מתנות הראשית והבכורות, ואין לאכול בשר טרפה. מי שבא להעיד לא יישא שמועה שקרית ולא ייתן יד לעד חמס. הרבים אינם מכשירים רעה, והדל אינו זוכה בדין רק משום שהוא דל ואינו מפסיד רק משום שאין לו כוח. בדרך מוטל חמורו של שונא תחת המשא; צריך לגשת ולעזור. בהמת אויב תועה; צריך להשיבה. גם בשעת הריב נשאר מול האדם צורך שאינו רשאי להתעלם ממנו. והשוחד, הניתן לכאורה ליד, מסוגל לעוור את העיניים ולסלף את המשפט.
שש שנים ייזרע השדה והיבול ייאסף לבית. בשביעית תישמט הארץ ותינטש, והעניים יאכלו מפריה; אחריהם תאכל חיית השדה את הנשאר. כך גם בכרם ובזיתים. לא כל מה שצומח ייאסף תמיד לאותו מחסן. ובכל שבוע, אחרי ששת ימי המעשה, תבוא שבת. השור והחמור ינוחו, בן האמה והגר יינפשו. מי שעבד בשדה ומי שנשא את המשא ישהו יחד ביום שאין בו דרישה לעוד צעד ולעוד עבודה.
שלוש פעמים בשנה ייצאו מן השגרה לחוג לה׳. באביב יבוא חג המצות, ובו ישוב זיכרון היציאה ממצרים. אחריו חג הקציר עם ראשית התבואה, ולבסוף חג האסיף כשהמעשה נאסף מן השדה. הבאים לא ייראו ריקם. ראשית הביכורים תובא לבית ה׳; הזבח לא יישחט על חמץ, והחלב לא ילין עד הבוקר. גדי לא יבושל בחלב אמו. מן החריש ועד האסיף, מן הלילה ועד הבוקר, יהיו לעבודה זמנים ולנתינה מועדים. האדם יאסוף לביתו, ובזמן שנקבע ייצא ממנו עם ראשית פריו.
אל הדרך עצמה תתלווה הבטחה: מלאך יישלח לפני העם לשמרו ולהביאו אל המקום שהוכן. יש לשמוע בקולו ולא למרוד בו. בארץ יפגשו ישראל עמים אחרים, מזבחות ומצבות, והם נדרשים שלא לעבוד את אלוהיהם ולא לעשות כמעשיהם. הלחם והמים יתברכו, המחלה תוסר, והחיים בארץ יישאו פרי. אבל הדרך אל הארץ הזאת אינה רשות להניח בצד את הברית שנכרתה עתה. אותה נאמנות נדרשת גם כשיגיעו לשדות ולערים שאינם מכירים.
הארץ לא תתרוקן בבת אחת. אילו נשארו השדות בלי יושבים, הייתה השממה מתפשטת וחיית השדה מתרבה. מעט מעט יתפנה המקום, עד שישראל ירבו ויוכלו לשבת בו. הגבול המובטח משתרע מים סוף אל ים פלשתים ומן המדבר אל הנהר, אך לא כל מרחב נהפך לבית ביום אחד. בתוך התהליך הארוך אין לכרות ברית עם הפולחן המקומי ואין להניח לו להיעשות מוקש. צעד אחר צעד יתקדמו, וכל צעד יצטרך לשאת עמו גם את הדברים ששמעו בסיני.
משה מוסר לעם את דברי ה׳ ואת המשפטים, והעם עונה בקול אחד שיעשה אותם. משה כותב את הדברים, ובבוקר בונה מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבות לשנים עשר השבטים. נערי בני ישראל מקריבים עולות ושלמים. משה מחלק את הדם, קורא את ספר הברית באוזני העם, והם משיבים שיעשו וישמעו. הוא זורק את דם הברית ומכריז על הקשר שנכרת על הדברים האלה.
משה עולה עם אהרן, נדב, אביהוא ושבעים מן הזקנים. הם רואים את אלוהי ישראל, ותחת רגליו מראה כלבנת ספיר וכטוהר השמים. הם אוכלים ושותים. אחר כך משה נקרא לעלות ולקבל את הלוחות. יהושע משרתו קם עמו; במחנה נשארים אהרן וחור למי שיש לו דבר להביא. שישה ימים מכסה הענן את ההר. ביום השביעי באה הקריאה, ומשה נכנס לתוכו. למטה רואים בני ישראל מראה כאש אוכלת בראש ההר. ארבעים יום וארבעים לילה יישאר שם, והעם ימתין למרגלותיו.
ספר הברית נקרא והדם נזרק, והעם השיב בקול אחד. עכשיו משה בתוך הענן והאוהלים למטה. הוא עתיד לשוב לא רק עם לוחות, אלא גם עם הוראות למקום חדש שיקום ביניהם — מקום שיישא אל המחנה משהו מן הקרבה שחוו ליד ההר.
רש״י מפרש את ו׳ החיבור הפותחת את הפרשה כקישור לדברים הקודמים: כשם שהדיברות מסיני, כך גם המשפטים. התוצאה ברורה: נזק לשור או תנאי יציאתו של עבד אינם עניינים שוליים מחוץ לעולם הקדושה. הם המקום שבו הברית נבחנת בתוך החיים.
על ההוראה לשים את המשפטים לפני העם רש״י מדגיש שיש להסביר גם את טעמם ואת משמעותם, ולא להסתפק בשינון. הוא משתמש בדימוי של שולחן ערוך המוכן לאכילה. הפירוש מבקש הוראה שאפשר להבין ולהשתמש בה, ולכן פרטי המקרה וההבדלים בין מצבים חשובים כל כך.
פתיחת המשפטים בעבד עברי ניצבת סמוך מאוד לסיפור היציאה מעבדות. הדינים משקפים מוסדות של העולם הקדום, ובתוכם הם קובעים זמן יציאה וחובות של האדון. המתח בין עברו של העם לבין הכוח שיהיה כעת בידיו הופך את הפתיחה הזאת לטעונה במיוחד.
רשימת האיברים שנפגעו מדגישה שהתגובה לפגיעה אינה יכולה להיות שרירותית. יש זיקה בין מה שנעשה לנפגע ובין האחריות המוטלת על הפוגע. אבל דרך היישום אינה נקראת במסורת ההלכה כנטילת אותו איבר מן המזיק.
רש״י מסביר במפורש שעין תחת עין פירושה תשלום ערך הפגיעה, ולא הוצאת עין ממש. הוא מפנה לדיון חז״ל בבבא קמא. כך ניכר ההבדל בין נוסח הפסוק הקצר לבין המסורת המשפטית המפרשת אותו. לימוד הפרשה כולל את שניהם: מה כתוב ואיך הבינו חכמים את החיוב.
גם בדיני השור נבחנות נסיבות. שור שסכנתו כבר נודעה ובעליו לא שמר עליו אינו דומה לשור שפגע בלי אזהרה קודמת. ההבחנה מלמדת שהאחריות קשורה לא רק לתוצאה אלא גם לידיעה וליכולת למנוע. הפרשה הולכת מן הפגיעה עצמה אל השאלה מה היה אדם יכול וצריך לעשות לפניה.
בור פתוח, אש מתפשטת ורכוש שנמסר לשמירה מעמידים מצבים שונים של אחריות. בבור ובאש נוצר סיכון במרחב; בשמירה אדם מקבל לידיו דבר שאינו שלו. המכנה המשותף הוא שהיחס לזולת אינו מסתיים באיסור לקחת ממנו בכוונה. גם הזנחה או הפרת אמון עלולות לחייב בירור ותשלום.
בדיני השומרים יש מצבים שבהם איש לא ראה את האירוע. התורה אינה מציגה את החשד לבדו כהכרעה, אלא מפנה לשבועה, לעדות ולדיינים. לשני הצדדים יש דבר שיש לברר. מבנה זה שומר על ההבדל בין אובדן שאירע לבין מסקנה שהשומר לקח לעצמו את הרכוש.
ההבחנות בין גנבה, מוות, שבר וטרפה נותנות לכל מקרה משקל משלו. חברה שאנשים מוסרים בה דברים זה לזה זקוקה ליותר מן הרצון הטוב: היא זקוקה לשפה משותפת של חובות ושל דרכי בירור. המשפטים מספקים את השפה הזאת, כדי שאמון יוכל להתקיים גם כאשר משהו משתבש.
הציווי שלא לפגוע בגר מנומק בעברם של ישראל במצרים. בהמשך נאמר שהם יודעים את נפש הגר. הזיכרון נדרש אפוא להפוך לידיעה על האחר: מי שחי בלי כוח ובלי שייכות בטוחה יודע משהו על מצבו של אדם המגיע ממקום אחר.
רש״י מבחין בין אונאה בדברים לבין לחץ הנוגע לממון. ההבחנה מבהירה שפגיעה אינה רק לקיחת כסף. גם דיבור משפיל יכול להפעיל את פער הכוח בין מי ששייך למקום ובין מי שבא אליו כזר. המסורת הפרשנית מחברת את זיכרון הגרות גם לזהירות שלא להטיח באחר את עברו.
השמלה הנלקחת כמשכון מעניקה למצווה פנים מוחשיות. המלווה עשוי להחזיק בזכות כלשהי, ובכל זאת צריך להשיב את הכיסוי לאדם הזקוק לו בלילה. השאלה במה ישכב מחזירה את הדיון אל הגוף החשוף. הברית דורשת לראות את האדם שנמצא מעבר לחשבון החוב.
הפרשה אוסרת להטות את המשפט גם לטובת הדל וגם לרעתו. חמלה חשובה, אך היא אינה מתירה לשנות את העובדות או את הדין. שוחד מסוכן מפני שהוא מסוגל לעוות גם אדם פיקח וצודק; הבעיה אינה מוגבלת למי שכבר ידוע כמושחת.
בסמוך לכך נדרש אדם להחזיר את בהמת אויבו ולעזור לחמור שונאו. רש״י מסביר שהעזיבה שבפסוק היא לשון עזרה, ובמקרה החמור מדובר בפירוק המשא. השנאה אינה נעלמת מן הסיפור, אבל אינה רשאית לקבוע לבדה את המעשה. יש צורך ממשי מול העיניים, והוא דורש מענה.
השבת והשמיטה מרחיבות את אותה תשומת לב אל סדר הזמן. העני אוכל ממה שהארץ מצמיחה בשביעית, והעובד והגר נחים בשבת. לצד המשפט המכריע בין צדדים, יש מצוות המארגנות מראש את החיים כך שגם מי שחסר כוח יוכל לאכול, לנשום ולנוח.
ההבטחה לארץ כוללת הסבר מדוע התהליך לא יושלם בשנה אחת. קצב האכלוס צריך להתאים ליכולתו של העם לשבת בארץ ולמנוע את שממונה. בתוך דברי הבטחה רחבים מופיע אפוא שיקול מעשי של אוכלוסייה, קרקע וחיות שדה.
בסוף הפרשה הדברים נקראים באוזני העם ונענים בהתחייבות. הכתיבה, הקריאה, המזבח והדם מצטרפים למעמד אחד. הברית אינה נשענת רק על התרגשות מן ההר; יש לה דברים שנמסרים ונשמרים. הביטוי נעשה ונשמע עומד בתוך הקשר של הקשבה לספר הברית וקבלת מחויבות.
משה עולה, אך אינו משאיר את המחנה בלי כתובת. אהרן וחור נשארים למי שיש לו עניין להביא. בכך חוזר נושא המשפט גם ברגע הפרידה. בזמן שהמנהיג נמצא בענן, החיים למטה ממשיכים, והציבור עדיין זקוק למי שישמע את דבריו. זהו החיבור האחרון בפרשה בין גובה המעמד לבין צורכי היומיום.
